Rik
משולחנה של ארנה רובין (1927-2014)
ראשי תוכן עניינים סיפורים מהשואה יומן הילדות של יוליקה מעולמה של ארנה רובין על ארנה רובין האינטרנט הפרטי של ארנה
הוקרה הקדמה שני דורות יומני קוציקה קישורים

האם גם כלבים חולים באלצהיימר?

אימי,ארנה רובין, נפטרה השנה (מרץ 2014) בגיל 87. שנה לפני כן היא אובחנה כחולה באלצהיימר. הסימנים המקדימים החלו כבר בגיל 80 כשאיבדה את העניין הרב שהיה לה בציור שכן כל ימיה היא ציירה בהתלהבות ולמעשה חייה התנהלו מציור לציור. בגיל 83 היא התעלמה כנראה ביודעין, בפעם הראשונה, מיום האזכרה של אבי, שאותו נהגה לקיים בקפידה מאז מותו ב-1994, שכן זה היה כרוך בהגעה לבית העלמין שהיתה קשה עליה כי סבלה מבעיות ברכיים קשות שהקשו מאוד על הליכתה. בגיל 85 חוסר העניין של אימי קפץ מדרגה מטרידה נוספת כשבפעם הראשונה בחייה זה כ-60 שנה היא שכחה / התעלמה מיום הולדתו המקודש של בנה יחידה.

עם הזמן מחשבתה נהייתה איטית משהו וישנה שעות מרובות אך תפקודי הזיכרון שלה, הן לטווח ארוך והן לטווח קצר,היו תקינים למדי עד הסוף. היא זכרה בברור אירועים שהתרחשו לפני עשרות שנים ואת תוכניות הטלביזיה האהובות עליה כמו שזכרה ללא קושי מה שאכלה לארוחת הבוקר. היא גם זכרה וזיהתה את שם ארבעת נכדיה ושני ניניה. את מצבה השפיר למדי, מבחינה קוגנטיבית, ניתן להסביר בכך שייתכן שהיתה רק בשלבי המחלה הראשוניים.

ארנה רובין בצעירותה

אבל בכל זאת נראה שמשהו לא כשורה עם תאיה האפורים של אימי.

שנה לפני פטירתה אימי עברה לגור בביתנו שכן היתה מרותקת לכסא הגלגלים ונראה היה שהיא איבדה את חוש המציאות. כך לדוגמה, היא דרשה בתוקף לחזור לדירתה שבקומה השלישית כשהיא לא מסוגלת ללכת כלל – גם לא בעזרת הליכון. הסברנו לה בסבלנות שאם תחזור לדירתה שבקומה השלישית היא לא תוכל כבר לצאת לטיול היומי שלה ואפילו להגיע לקופת חולים זה יהיה מבצע - אך ללא הועיל. היה ברור שהיא מתעלמת כליל ממגבלותיה. יכול מישהו לבוא ולומר שזה רק טבעי שאדם לא ישלים עם מגבלותיו, ואולי זה אפילו חיובי, אך ההתעלמות שלה היתה משהו הרבה יותר עמוק שכן מעולם לא התלוננה על מר גורלה: על כך שיכולת ההליכה ניטלה ממנה – כמו שמבוגרים במצבה נוטים בדרך כלל להתלונן. אולי לא היתה כבר מסוגלת להבין, עד תום, מאחר שכושר השיפוט ניטל מימנה על ידי המחלה, שהיא נקלעה למצב חדש ובלתי הפיך בחייה.

אומנם אימא אבדה את העניין בחיים אך בכל זאת דרשה שיוציאו אותה מספר פעמים ביום לטיול, בכסא הגלגלים שלה, מה שנראה לנו כסביר בהחלט. אבל מה שכן הפתיע אותנו זה שהעניין שלה באוכל רק הלך וגבר, ולמעשה האוכל נהיה לתשוקה המרכזית של חייה – ואולי תפס את מקומו של הציור.

בשנה האחרונה לחייה של אימי, ז'וז'ו כלבת הפינצ'ר המעורבת שלנו הייתה בת 13 וניכר היה שהיא כבר מעבר לשיאה. היא הלכה בכבדות ורבצה רוב שעות היום בחוסר מעש, ולעיתים מחשבתה נהיתה מבולבלת מה שכן במקום ללכת לכיוון קערת האוכל היא הלכה בכיוון ההפוך. היא איבדה עניין בכל הנעשה סביבה, דבר שהתבטא בכך שהיא הפסיקה לנבוח כליל כשזרים עברו ליד גדר גינתנו, כמו שעשתה במרץ בעבר, ואפילו חתול שנכנס לגינה כבר לא עשה לה את זה, ולמעשה היא רבצה כל היום בדממה ורק הרעש המתכתי של אבזם הרצועה הרומז על טיול קרב ובא הפיח בה רוח חיים לזמן מה.

ז'וז'ו כבר בת 14 (אוקטובר 2014) - רובצת בחוסר מעש בגינה

מאחר שז'וז'ו איבדה את רוב שיניה, כבר אי אפשר להאכילה מזון יבש קשה המותאם לכלבים שכן יכולת הלעיסה שלה לא קיימת כבר וצריך לדאוג לה למזון רך כמו מזון לכלבים מושרה במים, לחם טרי ואוכל בית מתאים.

ז'וז'ו במיטבה תמיד ידעה להתאים עצמה לתנאי מזג האוויר אך לעת זקנה בקיץ הלוהט, לעיתים, רובצת במקום חשוף נטול צל ואילי בחורף היא לעיתים רובצת במקום אפלולי וקר במקום לחפש לעצמה מקום ששם קרני השמש החורפיות החמימות בכל זאת מגיעות.

באופן מפתיע גם העניין של ז'וז'ו באוכל רק הלך וגבר ומבין שלושת הכלבים שאני מגדל, כולל גורה (קוציקה) בת פחות משנה וקלי, תאבונה של ז'וז'ו הוא הגדול ביותר. למרות שמשקלה הוא הנמוך ביותר, מבין השלוש, כמויות האוכל שנכנסות אל קרבה הן הגדולות ביותר ולעיתים זה מדהים לראות את כמויות המזון האדירות שכלבה קטנה כזאת יכולה לאכול.

וכך צצה לה בראשי ההשוואה הבלתי נמנעת בין מצבה הבריאותי / קוגנטיבי של אימי לזה של ז'וז'ו שכן קווי הדמיון רבים: בעיות תנועה, שינה מרובה, איבוד עניין בסביבה ואובססיה לאכילה.

וזה הזכיר לי משהו שאמר קהלת: "...ומותר האדם מן הבהמה אין..." – גורל האדם כגורל הבהמה.

ומכאן הדרך לשאלה המתבקשת היתה קצרה: האם גם כלבים חולים באלצהיימר?

כהרגלי גילגלתי (חיפשתי בגוגל) ואלה התוצאות (צפו להפתעה בסוף):

התשובה המידית היא כן - גם כלבים, חתולים וחיות מחמד אחרות חולים באלצהיימר. או ליתר דיוק מחלה דומה בשם Cognitive Dysfunction Syndrome in Dogs

או בעברית: "חוסר תפקוד קוגניטיבי של כלבים", שהיא מחלה הדומה מאוד למחלת האלצהיימר, אצל בני אנוש, והמתפתחת אצל כלבים וחיות בית אחרות מזדקנות, ולעיתים גם מחלה זו מאופיינת באובססיה לאוכל.

בין התסמינים האופייניים שיכולים לרמוז שיתכן שכלבנו חלה באלצהיימר:

  • אי זיהוי אנשים מוכרים ולכן מגיב כלפיהם בתוקפנות

  • חוסר התמצאות במרחב (במקום לגשת לדלת או לקערת האוכל הוא הולך לכיוון אחר, או חוסר היכולת לאתר מזון על פי חוש הריח.)

  • אבדן שליטה על מתן צרכים

  • ירידה כללית ברמת הפעילות, או ירידה בעניין במשחקים

  • פגיעה בזיכרון וביכולת הלמידה (אינו יכול לבצע פעולות שנלמדו בעבר)

  • שינה מרובה, במיוחד במשך היום

  • איבוד התיאבון (לפעמים הגברתו)

  • לא עונה כשקוראים לו בשמו למרות שברור שהוא לא חרש

בדרך כלל התסמינים מתחילים בכלבים וחתולים אחרי גיל 10.

קיימים טיפולים רפואיים ותרופות היכולים להקל על הכלבים ובעליהם אך, כמו אצל בני אדם, לא ניתן להגיע לריפוי מלא. במקרים מסוימים יש צורך בשינוי שגרת היום יום כדי להתמודד עם הקשיים כמו נושא עשיית הצרכים - לצאת יותר פעמים החוצה.

ובכן, העניין סגור - גם כלבים יכולים לחלות באלצהיימר (או במחלה דומה).

תוך כדי חיפוש באינטרנט הופתעתי לגלות שתסמיני האלצהיימר אצל בני אנוש מדברים על ירידה בתיאבון ולא להפך כמו במקרה של אימי. המשכתי לגלגל:

מה ההבדל בין אלצהיימר לדמנציה?

דמנציה (סניליות, שיטיון) היא קבוצת תסמינים המורים על מחלה ניוונית של המוח - ירידה בתפקודי המוח כמו זיכרון, התמצאות במרחב, למידה וכו'. ואילו מחלת האלצהיימר היא רק אחת המחלות הגורמות לדמנציה. בקיצור, דמנציה היא תסמין ואילו אלצהיימר זו מחלה.

ברור, שאימי הפגינה סימני דמנציה, אך האם מדובר באלצהיימר? שכן בולמוס האכילה, שאפיין אותה, הוא לא ממאפייני מחלת האלצהיימר, אלא להיפך – בדרך כלל ישנה ירידה בתיאבון. ואם זה לא אלצהיימר אז מה זה?

המשכתי לגלגל:

(Frontotemporal dementia (FTD או בעברית: "דמנציה של האונה המצחית והאונה הרקתית של המוח" - מחלה הדומה מאוד למחלת האלצהיימר שמאופיינת גם בעליה גדולה ברצון לאכול ולעיתים קשה להבחין בין השתיים. אומנם מחלה זו מתרחשת בדרך כלל לפני גיל 70 ואימי כבר היתה מעבר לגיל 80 אבל רפואה היא לא מדע מדויק ותמיד יתכנו חריגות. חיפוש שטחי במנוע חיפוש יגלה מחלות ניווניות קשות אחרות של המוח, הדומות לאלצהיימר, המאופיינות בעליה בתיאבון כמו מחלת פיק ואחרות.

האם יתכן שאימא אובחנה בצורה לא נכונה.

המשכתי לגלגל:

אבחון מחלת האלצהיימר:

אין דרך לאבחן את המחלה באופן מוחלט ולמעשה הדרך היחידה לדעת שאדם באמת סבל מאלצהיימר, היא על ידי ניתוח המוח לאחר המוות. לכן, המחלה מאובחנת בעיקר על ידי מבחנים קוגנטיביים ופסיכיאטריים וניתוח של הסימפטומים המתוארים על ידי החולה ובני משפחתו.

אם כך יתכן שאימי לא חלתה באלצהיימר כלל כי ברור הוא שאיבחון ודאי הוא בלתי אפשרי ולכן אי אפשר גם להאשים את הרופאים והמטפלים בכך גם אם האבחנה היתה שגויה. וזה בכלל לא משנה שכן ממילא לא קיים טיפול אפקטיבי למחלות ניווניות של המוח.

הערה חשובה: מאמר זה לא מתיימר לשמש כמקור מדעי סמכותי למחלות ניווניות של המוח בבני אדם או בבעלי חיים, בסך הכל אלה הגיגים עצובים שליוו את ימיה האחרונים של אימי.

ז'וז'ו מתה

ז'וז'ו מתה ביום ראשון ה-19.7.2015 שעה 6:00 בבוקר לערך; גיל משוער בין 15 ל-17; נקברה ליד קלי הזאבה. יותר על כך ניתן לקרוא בקישור הבא:
http://www.ernarubin.org/cutica/jojo.html
יומני קוציקה
פיסות מחייהם של שלושה כלבים הגרים בגינה אחת וחברים נוספים ההולכים על ארבע וגם על שתיים
קוציקה בת חצי שנה

ארכיון

2014

עורך ומתרגם מרומנית: רובין צבי
הערות ושאלות ניתן להפנות ל:
rubin.tzvi@gmail.com