Rik
משולחנה של ארנה רובין (1927-2014)
ראשי תוכן עניינים סיפורים מהשואה יומן הילדות של יוליקה מעולמה של ארנה רובין על ארנה רובין האינטרנט הפרטי של ארנה
השפה הסודית הדוד הרמן אמא'לה הפרוטזה המגבית גריזטה צ'רנוביץ טרנסניסטריה גאלאץ דימונה

מעולמה של ארנה אלה רובין


דימונה שלנו
מאת צבי יוליאן רובין
היי דרומה
כמה מילים על דימונה
המעברה שלי
האם היה קיפוח עדתי?

היי דרומה
ציור שמן מ-1992 של ארנה רובין שמתאר נוף עירוני אופייני בדימונה – שיכון, דודי שמש, עמודי תאורה, אנטנות טלביזיה וספסל בודד (ראה למטה).
הצילום ששימש לארנה כהשראה לציור שלמעלה. בתמונה ארנה ישובה על הספסל. הספסל עמד היכן שהיום ממוקמת הרחבה בכניסה למרכז הרפואי מיראז', ליד מד"א.

את שנות הילדות המעצבות ארנה חוותה בצ'רנוביץ, רומניה של אז והיום אוקראינה, מ-1927 עד 1946, 19 שנה, כולל הפסקה של שנתיים וחצי קשות במחנות הריכוז שבטרנסניסטריה.

ארנה חיה בגאלאץ, רומניה, מ-1946 עד 1961, 15 שנה (עקב החלטה של ממשלת רומניה לעקב את יציאת היהודים לכיוון ארץ ישראל*) ושם התחתנה עם ישראל רובין ונולד בנה יחידה צבי (כותב שורות אלה). ואילו בדימונה היא חיה מ-1962 עד 2014 (שנת פטירתה), 52 שנים ארוכות ולא רעות כלל.

בדרך לישראל המשפחה נסעה ברכבת לוינה לחניית ביניים קצרה של כמה ימים, במחנה מעבר, ומשם ברכבת לנאפולי וחניית ביניים ארוכה יותר של שבועיים שלושה; משם באוניה הצרפתית פוסה** לישראל ואחרי שישה ימים נוספים ב-28.1.1962 הגענו לנמל חיפה.

זכורני חוויה אחת מהפלגה זו. הייתי בן שמונה ונמשכתי להוציא ראשי ולהביט החוצה לעבר הים מחלונות האוניה העגולים שהיו קרובים לקו המים. אימי (ארנה) הזהירה אותי מספר פעמים מפני הגלים אבל אני לא עמדתי בפני הפיתוי עד שיום אחד גל אימתני חדר לפתע מבעד החלון, בדיוק כשהתבוננתי כהרגלי לעבר הים הגועש, והיכה בחוזקה בפניי ומצאתי עצמי מוטל בחוזקה על ריצפת האוניה עם פנים כואבות רטוב על לשד עצמותי. מאז כבר לא התקרבתי לחלונות האוניה ולמדתי לקח שאולי כדאי לפעמים לשמוע בקול אמא.

עם הגיענו לחיפה פקיד הסוכנות שאל את הורי היכן הם היו רוצים להתגורר בארץ והם העדיפו את חיפה שכן אמה ואחותה של אמי התגוררו בקרית מוצקין. הפקיד השיב שאמנם בחיפה אין אפשרות לקבל דיור אבל אפשר בקרבת מקום בישוב שנקרא דימונה, רק חצי שעה נסיעה מחיפה. הורי הסכימו מיד שכן מה זו חצי שעה במושגים של רומניה הגדולה. אחרי 6 שעות נסיעה מתישות בטנדר קופצני ודרכים עקלקלות שחלקן במדבר שנראה שלא מוביל לשום מקום הגענו למעברה בדימונה. ברוכים הבאים. (ראה למטה)

ארנה וישראל השתלבו בדימונה די מהר – ישראל החל מיד לעבוד במפעל הטקסטיל כיתן דימונה וארנה עבדה בבית בתור תופרת לפרנסתה, ואילו אני, ככל הילדים, הסתגלתי במהירות לסביבה הרב תרבותית החדשה.

כמה מילים על דימונה

דימונה העיר נמצאת 36 ק"מ דרומית-מזרחית לבאר שבע. דימונה ממוקמת ברמת הנגב, בגובה 600 מ' מעל גובה פני הים. סמוך לדימונה נמצאת הקריה למחקר גרעיני.

שמה של העיר דימונה לקוח מספר יהושע (טו, כא-כב): "וזאת נחלת מטה בני יהודה למשפחותיהם ויהיו הערים מקצה למטה בני-יהודה אל גבול אדום בנגבה קבצאל ועדר יגור; וקינה ודימונה ועדעדה..."

דימונה הוקמה ב-1955 כשכונת מגורים לעובדי מפעלי ים המלח, שהוקם כבר ב-1952, ולעובדי מפעל הפוספטים באורון. באותה שנה הובאו למקום 36 משפחות של עולים מצפון אפריקה. בסוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים של המאה העשרים הגיעו עולים ממזרח אירופה, וביניהם ניצולי שואה רבים, לאחר הסרת מסך הברזל במזרח אירופה, והשתלבו בעשייה המקומית. הקמת היישוב בלב המדבר לוותה בפסימיות, ויש שקראו ליישוב "דמיונה" או "דמעונה".

בסוף שנת 1958 נפתח בעיר מפעל הטקסטיל "כיתן" שהעסיק כ-1200 עובדים.

באזור דימונה ממוקמים מספר מפעלי תעשייה גדולים, ובהם מפעלי ים המלח, מפעלי רותם אמפרט, פריקלאס והקריה למחקר גרעיני, חיפה כימיקלים ומפעל סיליקה. אזורי התעשייה בדימונה מסווגים כאזור פיתוח עם עדיפות לאומית גבוהה. בכניסה לעיר שוכן קניון פרץ סנטר המשתרע על פני שטח של 16,000 מ"ר.

לאחר שאוכלוסיית העיר פחתה באופן הדרגתי, הגיעו אליה בשנות השבעים ובשנות התשעים עולים מברית המועצות וכן מארצות אחרות, ותרמו לגדילתה.

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף 2016, מתגוררים בדימונה 33,452 תושבים.

בדימונה מתגוררים גם למעלה מ-2,500 בני קהילת העבריים, זוהי הקהילה הגדולה ביותר שלהם בישראל.

בדימונה מתגוררים מסורתיים רבים ועל-כן ישנם כ-50 בתי כנסת‬, ו-‫4 מקוואות‬.

דימונה הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1958 וכעיר בשנת 1969.

מזג האוויר בדימונה נוח ויבש – בקיץ הערבים והלילות קרירים ונעימים ואילו בחורף הימים ברובם חמים ובהירים.

מקור: ויקיפדיה.

המעברה שלי

זוהי המעברה בדימונה שבה התגוררנו במשך שלושה חודשים – מינואר עד אפריל 1962 כשהמשפחה עברה לשיכון. המעברה הייתה ממוקמת היכן שהייתה פעם חטיבת אלון מול בית ספר עמל. ארנה (אימי) סימנה בכתם אדום את הצריף שבו התגוררנו. הכתובת היתה צריף 848 ולמעשה היה הצריף השמיני משני הכיוונים. במרכז המעברה, כמעט מול הצריף שלנו נראה מבנה מרובע ששימש כמכולת שכונתית, בחזיתו הייתה רחבה קטנה והדרך שהובילה למעברה מהשיכונים, שנראים בתמונה, ירדה ישירות לשם. את התמונה ארנה צילמה עם מצלמת זורקי 4 המיתולוגית מנקודה שממוקמת אל מאחורי המבנה הקרוב שנראה בחזית התמונה ושעדיין קיים, וששימש (ועדיין משמש) כמתקן לשאיבת מים. יש לציין שזו המעברה השנייה שהוקמה בדימונה לאחר שהראשונה פורקה בסוף שנות החמישים.


בתמונה ארנה רובין, בעלה ישראל ובנה צבי (אני) בפתח צריף 848 במעברה בדימונה בראשית 1962, מיד לאחר העלייה לישראל. כפי שניתן לראות, לא היה מדובר באוהלים או פחונים כי אם צריף מתועש נחמד ומסודר שהכיל סלון מטבחון קטן, שני חדרים קטנים ומקלחת ושירותים. הצריף היה מחובר למערכת החשמל ולמים זורמים והיה מוקף גינה קטנה ואפילו הייתה מדרכה. קוריוז: כשהגיע הזמן להתפנות לשיכון חלק מדיירי המעברה סרבו מאחר שהתנאים במעברה נראו עדיפים על פני בניין קומות. אני, בתור ילד בן שמונה, אהבתי את המעברה שכן אהבתי לשחק בחוץ ובמיוחד אהבתי לשחק עם חיפושיות קטנות שחורות שכיסו את כף ידי בהמוניהן. באותה תקופה לא היו לי כמעט חברים שכן היינו חדשים בארץ וערכנו, באופן טבעי, ביקורי קרובים במרכז וצפון הארץ ורק לקראת סוף שהותנו במעברה התחלתי ללמוד בכיתה א וגם בעיה זו באה על תיקונה. מסקרן לדעת מי הילד או הילדה הקטנים על המדרכה לידנו.


האם היה קיפוח עדתי?

מעט עובדות המתבססות על ניסיוני, כילד ובוגר שגדל בדימונה, החל מראשית שנות השישים:

אוכלוסיית העולים בדימונה הורכבה מכ-60% יוצאי צפון אפריקה (רובם מרוקאים) ומכ-40% יהודים ממוצא מזרח אירופאי (רובם רומנים ומיעוטם הונגרים ופולנים).

בבתי הספר הונהגו יום לימודים ארוך ומפעלי הזנה.

הוקם מערך פנימיות ארצי מפואר ורבים מילדי דימונה ועיירות הפיתוח האחרות זכו לחינוך ברמה גבוהה במוסדות אלו כמו בויאר בירושלים, הדסים, מקווה ישראל וכו'. גם כותב שורות אלו זכה ללמוד, ללא תשלום שכר לימוד, בבית הספר המקצועי לטכנאי בזק בירושלים שהיה שייך למשרד התקשורת – אחד מבתי הספר הטובים בארץ, בשעתו.

האוכלוסייה זכתה לשירותי רפואה מתקדמים, יחסית למקובל אז בעולם, וכן הייתה בדרך כלל תעסוקה מלאה מאחר שהממשלה דאגה להקים שני מפעלי טקסטיל גדולים בדימונה – כיתן דימונה (ששם עבד אבי ישראל רובין) וסיבי דימונה וכן היו בסביבה מפעלי ים המלח והקריה למחקר גרעיני כך שברור שבדימונה לא היו בעיות תעסוקה מיוחדות.

הופעל המבצע לביעור הבערות שהיה מבצע ללימוד עברית למבוגרים אותו יזם משרד החינוך בשיתוף עם צה"ל החל משנת 1964.

יחידת מורות חיילות הוקמה על ידי בן גוריון ב-1951 שמטרתה הייתה לסייעה באזורי מצוקה בתחומי החינוך והחברה ובין היתר היחידה לקחה חלק במבצע לביעור הבערות. שתיים מהמחנכות שלי ביסודי היו מורות חיילות, וגם אשתי הייתה מורה חיילת בתקופה מאוחרת יותר – גם כן בדימונה.

אנו הילדים גדלנו בסביבה שוויונית ורב תרבותית נטולת כל רגשי טינה ותסכול – המפעל הציוני של קיבוץ גלויות במלוא תפארתו וכור ההיתוך שהיה צו השעה. יש לקחת בחשבון שכור ההיתוך התיך את כל העדות ולא רק את המזרחים. בין היתר נמחקה שפת היידיש ורווח בציבור הוותיק בוז ליהודי הגלותי ניצול השואה בניגוד ליפי הבלורית והתואר.

קיבוץ גלויות

בתמונה אני ושלושת חברי ילדות כפי שצולמנו בחגיגת הבר מצווה שלי שנערכה בביתנו בסוף שנות השישים בדימונה. התמונה יכולה להדגים היטב את קיבוץ הגלויות המוצלח שהיה בדימונה. מימין לשמאל: יעקב חזיזה (מרוקאי), רפי בן שושן (מרוקאי), צבי רובין (כותב שורות אלו, רומני), רחמים כהן (תוניסאי).


בפעם הראשונה ששמעתי על קיפוח עדתי ומהומות ואדי סאליב זה היה עם המהפך של 77 כשהייתי בן 23. למנחם בגין היה חלק גדול בטיפוח רגשות קיפוח ואפלייה מסיבות תועלתיות פוליטיות. הרבה לעשות דוד דרעי בסרט התיעודי מ-2017 "סאלח, פה זה ארץ ישראל".

בקיצור אומר שניכר שדרעי ואני לא גדלנו באותה המעברה תרתי משמע (אכן משפחתו גרה במעברת ירוחם ואני במעברת דימונה). בסדרה הציג את הכול כשלילי והתעלם כליל מכל העובדות שהצגתי למעלה ושהיו ידועות לו ובמיוחד מכך שעיירות הפיתוח רחשו עולים ממזרח אירופה – ממה שהוא מתעלם בעקשנות. רוב המסמכים המוצגים בסרט מ-1959 וקרובים לאירועים שאני חוויתי במעברה כך שברור שזיכרונותיי רלבנטיים במידה רבה לתקופה שדרעי מתאר ומיטיב היה לעשות אילו הציג תמונה מאוזנת יותר. בסרטו העמיק דרעי את רגשות הקיפוח מאחר שנטע בדור המזרחי הצעיר זיכרונות שווא ובזאת תרם לטיפוחו של דור ממורמר נוסף.

נכון שבשנות החמישים מצב העולים היה יותר גרוע ממצב העולים בשנות השישים המוקדמות שעליהם נמנו בני משפחתי. אך צריך לקחת בחשבון שמצב המדינה לאחר הקמתה לא היה פשוט כלל ועיקר וגם ההכרעות לא היו פשוטות.

יותר על הפגמים שבסרטו של דרעי
טעות מביכה ב"סאלח פה זה ארץ ישראל"

את האמת יש לומר – היו קשיי קליטה וניכור במיוחד בין העולים המבוגרים שכן יצירת חברה רב תרבותית לא דבר קל הוא. הניכור לא היה רק בין אשכנזים למזרחים כי אם גם בין האשכנזים בינם לבין עצמם (רומנים מול הונגרים או פולנים) והדבר נכון גם לגבי בני עדות המזרח (יהודי קזבלנקה מול יהודי הרי האטלס, מרוקאים מול תוניסאים). אי אפשר להתעלם מהעובדה שהאדם יצור גזעני הוא מטבעו שכן לכולנו העדפות משלנו וכולנו סבורים שבאנו מתרבות טובה יותר ונעלה יותר ומאוהבים במורשתנו ומסורתנו. זה נכון לגבי כל העדות שלא קיבלו בצורה מעוררת הערצה את העלייה שהגיעה מאוחר יותר.

נשמעו טענות על התנשאות כלפי תושבי עיירות הפיתוח (שעליהם נמנו עולים רבים ממזרח אירופה) והן נכונות מבחינה סובייקטיבית. אבל לטנגו צריך שניים ובסופו של חשבון אי אפשר לגרום למישהו להרגיש נחות אם הוא לא נותן את הסכמתו לכך.

יש לקחת בחשבון שליהודים ממוצא אירופאי היו מעט ילדים, בניגוד לאלה שהגיעו מארצות ערב, רמת השכלה ממוצעת גבוהה יותר וכן שהיהודי המזרח אירופאי הגיע מסביבה תעשייתית כך שברור שליהודי האשכנזי היה קל יותר להסתגל למציאות החדשה – אך מדובר פה בגורמים אובייקטיביים שלא קשורים לקיפוח ואפלייה.

גם הורי, שהיו ניצולי שואה, סבלו מקשיי הסתגלות רבים. אבי התקשה לקלוט את השפה העברית ועבד במפעל טקסטיל בתנאים קשים ואימי, שהיא בת התרבות הגרמנית, לא תמיד יכלה לדבר באופן חופשי את שפת אימה מסיבות מובנות וזה הציק לה מאוד באומרה: "אפשר לחשוב שהיטלר המציא את השפה הגרמנית".

לדעתי ולצערי, רגשות הקיפוח מלובים כיום על ידי גורמים אינטרסנטיים שונים מסיבות פוליטיות פופוליסטיות (הימין), אג'נדה אישית (דרעי, הקשת הדמוקרטית המזרחית), ורייטינג (ערוצי התקשורת והעיתונות) וכך זה בנושא ילדי תימן. הציבור משלם את המחיר בהעמקת הקיטוב אך את המחיר הכי יקר משלמים בני עדות המזרח שכנראה יישארו עוד מספר דורות מקופחים מקצועיים תמימים ולא פעם אנו פוגשים כאלה שהצליחו מעל ומעבר בחיים ולמרות זאת מתהלכים בתחושת קיפוח שלא מרפה מהם.


* עם הקמת המדינה, ישראל הוצפה בגלי עולים ועקב חוסר במשאבים ממשלת ישראל החליטה להאט ולווסת את העלייה והוחלט להעדיף את עולי עיראק על פני אלו מרומניה ולהפסיק את הבאת היהודים מארץ זו. העדפת יהודי עיראק הייתה על רקע החשש הגדול יותר לגורלם בארץ מוצאם לעומת החשש ליהודי רומניה. אלפים רבים מיהודי רומניה, שכבר קיבלו אישור יציאה מהשלטונות, "נתקעו" ברומניה למספר שנים והשלטונות הרומניים הפסיקו להנפיק אשרות יציאה נוספות עד 1961.

** עד כמה שידוע לי האוניה פוסה הוצאה משירות ב-1962 וההפלגה שלנו היתה בטח אחת האחרונות אם לא האחרונה שבהן.


עורך ומתרגם מרומנית: צבי רובין
הערות ושאלות ניתן להפנות ל:
rubin.tzvi@gmail.com