Rik
משולחנה של ארנה רובין (1927-2014)
ראשי תוכן עניינים סיפורים מהשואה יומן הילדות של יוליקה מעולמה של ארנה רובין על ארנה רובין האינטרנט הפרטי של ארנה
השפה הסודית הדוד הרמן אמא'לה הפרוטזה המגבית גריזטה צ'רנוביץ טרנסניסטריה גאלאץ דימונה

מעולמה של ארנה רובין


גטאות: מוגילב-פודולסקי, סלידי, שרגורוד
מאת צבי יוליאן רובין

ארנה רובין (אמו של כותב שורות אלו) ומשפחתה נדדו בין שלוש גטאות, בתקופת השואה, שכולם במחוז ויניצה שבסביבות העיר מוגילב-פודולסקי, היום דרום אוקראינה ואז, בימי מלחמת העולם השניה, טרנסניסטריה שבשלטון רומניה. משפחתה, של ארנה, כללה את אמה יטי ואחותה דורה; אביה (לאון בנדיט) גורש בנפרד לטרנסניסטריה, שכן ההורים התגרשו עוד קודם, ולצערי אני לא יודע בדיוק לאיזה גטו הוא נשלח מלבד זאת שזה היה גם בטרנסניסטריה.

לוח הזמנים לא ברור מלבד זאת שבנובמבר 1941 המשפחה גורשה מצ'רנוביץ למחנה המעבר מוגילב-פודולסקי שבטרנסניסטריה וב-10 למאי 1944 המשפחה חזרה משרגורוד לצ'רנוביץ – לאחר שנתיים וחצי ארוכות של סבל נוראי. את שאר הפרטים הנוגעים ללוח הזמנים אמי לא זכרה באופן מדויק.

נקודת מבט אישית: תמיד סברתי בטעות שגורלה של אמי ומשפחתה "שפר" יחסית בשואה שכן הם היו נתונים תחת שלטון רומני, לא נשלחו לתאי הגזים ואלו שלא שרדו מתו "רק" מרעב ומחלות (סיבות טריוויאלית) וחלק גדול אפילו שרד. באוגוסט 2014 השתתפתי בטיול מאורגן לאתרי השואה בפולין והמדריך האיר את עינינו בציינו שהמוות בתאי הגזים "קל" יותר מאשר ברעב מאחר שהראשון מתרחש באופן מידי ואילו גסיסה איטית מרעב יכולה להסתיים במות גם אחרי חודשים רבים של סבל נוראי. שואה זו שואה. אין שואות קלות!

להלן תיאור קצר של שלושת הגטאות עם ציון משך השהיה המשוער של ארנה ומשפחתה.

מוגילב-פודולסקי
(מנובמבר 1941 למשך מספר שבועות)

עיר במחוז ויניצה שבדרום אוקראינה, על נהר דניסטר, ליד הגבול הרומני. ביולי 1941 נכבשה העיר בידי הגרמנים והרומנים ואלפי יהודים מתושביה נרצחו. מוגילב שמשה כמחנה מעבר ליהודים המגורשים מבסרביה ומבוקובינה שברומניה לטרנסניסטריה. דרך המחנה עברו עשרות אלפי מגורשים.

מחנה המעבר עצמו שכן במבנים רעועים ובו נדחסו אלפים. תנאי המצוקה היו קשים עד כדי כך שרבים התאבדו. היהודים סבלו קשות מנחת זרועם הן של הז'נדרמים הרומנים והן של אנשי הצבא הגרמני שהתעללו ביהודים ללא רחם ורבים הוצאו להורג על האשמות פעוטות. אלפי יהודים לא הורשו להישאר במוגילב וגורשו ברגל לכפרים או לעיירות אחרות בסביבה ותנאי החיים בהן היו גרועים אפילו עוד יותר. רבים מהיהודים הועסקו בעבודות כפייה ורבים אחרים מתו מרעב ומתנאים סניטריים קשים והיו קורבן למחלת טיפוס הבהרות ואחרים מצאו את מותם בדרכים.

רק באביב 1945 הורשו רוב המגורשים לחזור לרומניה.

מספר הניצולים במוגילב היה רב, יחסית, בגלל החולשה של הכוחות הגרמניים באזור עקב השלטון הרומני, ההתארגנות העצמית והעזרה מיהודי רומניה.

יותר על גטו מוגילב-פודולסקי מאתר יד ושם - האנציקלופדיה של הגטאות:
http://www.yadvashem.org/yv/he/research/ghettos_encyclopedia/ghetto_details.asp?cid=566


תעודה של ארנה המעידה על שהות במוגילב-פודולסקי
תעודה זו הונפקה לארנה רובין על ידי "התאחדות המגורשים לשעבר לטראנסניסטריה" ברומניה בשפה הרומנית.
הפרטים הרשומים בתעודה:
שם משפחה: בנדיט (שכן ארנה לא הייתה עדיין נשואה)
שם פרטי: אלה - פקיד הגירה רומני שיבש את "ארנה" ל"אלה" כשארנה ומשפחתה הגיעו לרומניה מצ'רנוביץ ב-1946
שנת לידה: 1927
מצב אישי: רווקה
עיסוק: עקרת בית
מחנה הריכוז: מוגילב-פודולסק
מחוז: ויניצה (אוקראינה)
מקום מגורים עכשווי: גאלאץ (רומניה)
תאריך הנפקה: 2.8.1947
הצד השני של המסמך

סלידי
(מסוף 1941 תחילת 1942 למשך מספר חודשים)

סלידי - כפר ליד מוגילב-פודולסקי. בסוף 1941 הותר לכ-400 מגורשים מבוקובינה שברומניה, וביניהם גם מצ'רנוביץ (כמו ארנה ומשפחתה) שהובאו קודם לכן למחנה המעבר שבמוגילב, לעבור לסלידי. שם שכרו מאיכרים חדרים שתמורתם שילמו בבגדיהם ורכוש אחר. בכל חדר התגוררו כ-10-15 נפשות. כדי לקיים עצמם, מכרו היהודים את בגדיהם וכל מה שנמצא עדיין ברשותם. רבים מתו ממחלת הטיפוס ואלה שלא היה ברשותם במה לשלם שכר דירה נאלצו ללון בדירים ורבים מתו מקור, רעב ומחלות. (ראה סיפורה של ארנה ובני משפחתה: הדוד הרמן והחברים שלו).

יותר על גטו סלידי מאתר ארגון יהודי בוקובינה:
http://www.bukowina.org.il

שרגורוד
(מאמצע 1942 עד 10 למאי 1944)

עיירה במחוז ויניצה שבדרום אוקראינה לא רחוק ממוגילב-פודולסקי.

ערב פלישת הגרמנים לברית המועצות היו בעיירה כ-1,660 יהודים.

שרגורוד נכבשה בידי הגרמנים ביולי 1941, ובראשית ספטמבר 1941 סופחה לטרנסניסטריה שבשלטון רומניה. השליטים החדשים ציוו על יהודי העיירה לשאת טלאי צהוב על בגדיהם ולסמן את בתיהם במגן דוד צהוב ממתכת. היהודים רוכזו בגטו לא מגודר. בנוסף ליהודים המקומיים הובאו לשרגורוד מגורשים מבסרביה ומבוקובינה שברומניה.

תנאי המחיה בגטו היו קשים מנשוא ולמרות הסכנה ביציאה מהגטו רבים מהיהודים ניסו להשיג מזון בכפרים שבסביבה. מגפת הטיפוס השתוללה במקום (גם ארנה חלתה כאן בטיפוס) וגבתה קורבנות רבים בגלל הרעב והתנאים הסניטריים הירודים. הקהילה היהודית התארגנה והקימה וועד מקומי אשר הצליח להשיג מזון מתושבי הסביבה ואף בית יתומים ל-600 ילדים אורגן במקום.

ועד הגטו סייע לפרטיזנים שפעלו בסביבה ופרטיזנים אף הסתתרו בגטו במקרים מסוימים.

הצבא האדום שחרר את שרגורוד בבמרס 1944.

אפרופו מחלת הטיפוס. ארנה חלתה בטיפוס ובין היתר סבלה מתת תזונה וכאבי בטן עזים. היא אושפזה באיזה שהוא מתקן רפואי עלוב ומאחר שלא היו משככי כאבים בנמצא אחד הרופאים נתן לה לשתות מים בכפית בציינו שזהו מורפיום שאמור להקל על כאביה. ואכן זה הקל. מי אמר שהפלצבו לא עובד?

יותר על גטו שרגורוד מאתר יד ושם - האנציקלופדיה של הגטאות:
http://www.yadvashem.org/yv/he/research/ghettos_encyclopedia/ghetto_details.asp?cid=1098

סיפורים מהגטו

השפה הסודית הדוד הרמן אמא'לה



עורך ומתרגם מרומנית: צבי רובין
הערות ושאלות ניתן להפנות ל:
rubin.tzvi@gmail.com