עד גיל שמונה גרתי בגאלאץ, רומניה, שעל גדות הדנובה. רבות מחוויות הילדות שלי התרחשו סביב הנהר. חצינו, כל המשפחה, את הנהר הרחב לצידו השני משום ששם היה חוף הרחצה. החצייה נעשתה בסירה קטנה מתנדנדת קלות על הגלים, ואני פחדתי. בדרך שתינו מים ישירות מהדנובה מה שאי אפשר לעשות היום.

הדנובה מעוררת אצלי התרגשות וגעגועים כך שברור שבטיול לוינה לא יפקד מקומו של שיט משמעותי בדנובה. נרשמנו לסיור בן שמונה שעות שחלקו שיט בדנובה, בן שעתיים, וחלקו נסיעה באוטובוס לעמק הווכאו (Wachau Valley), אזור הכרמים המפורסם של אוסטריה וגם למנזר המרשים בגודלו וביופיו, של העיירה מלק (Melk Abbey) (ראה למטה).

בתמונה למעלה טירה מהמאה ה-12 על גדות הדנובה, שצילמתי מהאונייה ששטנו בה, קרוב למלק. לאונייה שם מתבקש – "הדנובה הכחולה" שנראית בתמונה למטה.

הסיור עלה E80 לבן אדם, יקר אבל כדאי.

בסוף 1961, בהיותי בן שמונה, עלינו לארץ מרומניה דרך וינה והתאכסנו למספר ימים במחנה מעבר בעיירה קורנויבורג (Korneuburg) הנמצאת במרחק 12 ק"מ מוינה. למרות הזיכרונות המעורפלים נראה מרגש לבקר במחנה המעבר או מה שנותר ממנו.

פנינו לבניין העירייה ופקידת מודיעין צעירה ואדיבה, שנולדה שנים רבות לאחר שהמחנה נסגר, לא שמעה על מחנה המעבר והפנתה אותנו בטלפון להיסטוריון המקומי – מר פראנץ קאופה (Franz Kaupe) שלמזלנו האנגלית שגורה בפיו. סיפרתי לו שאני שהיתי בעיירתו במחנה המעבר בתור ילד והוא שמח להיפגש איתנו.

את השמות שטראוס, מוצרט וורדי שמעתי תדיר בבית.

ישראל רובין, אבי, למד בילדותו כשש שנים לנגן בכינור בגאלאץ שברומניה. ישראל אהב באופן מיוחד אופרות וחזנות שהיו ז'אנר מוסיקלי קרוב. אני זוכר מילדותי שאסור היה להפריע לו כאשר האזין לאופרה או לחזנות, שאהב ממעמקי נשמתו, והיה שוקע בדריכות אל בין הצלילים עם פנים זוהרות.

ארנה, אימי, העדיפה אופרטות קלילות אך במיוחד את יוזף שמידט, שהיה זמר אופרה יהודי נודע, אחד הטנורים הגדולים בשפה הגרמנית, וחזן מפורסם שנולד בכפר ליד צ'רנוביץ – מקום הולדתה של אימי. בין היתר שמידט הופיע בהצלחה מרובה על בימות ברלין ווינה וכיכר נקראת על שמו בוינה.

לכן, ברור היה שבוינה לא ייפקד מקומו של קונצרט בתפריט שלנו, ואין טוב משטראוס ומוצרט – אולי שני היוצרים, של המוסיקה הקלאסית, הידועים ביותר באוסטריה ובכלל.

הקונצרט נערך בארמון שנברון (Schloss Schönbrunn) המפואר ששימש כארמון הקיץ של קיסרי בית הבסבורג (ראה גם בהמשך). הקונצרט נקבע לשעה 8:30 וכבר חצי שעה קודם האולם היה מלא. ב-8:30 בדיוק הדלתות נסגרו ונגני התזמורת עלו בטור עורפי על הבמה – כמה אופייני.

הקונצרט היה מהנה, קליל והומוריסטי ומלווה בשני זמרי אופרה חינניים ומתאים לקהל לא מומחה למוסיקה קלאסית. הקונצרט הסתיים כמצופה ב"דנובה הכחולה", הואלס של שטראוס, מה שריגש אותי שכן נולדתי בגאלאץ, רומניה, שעל גדות הדנובה.

מחיר כרטיס לקונצרט במקום קרוב לבמה E75, ישנם כרטיסים זולים יותר.

מנזר מלק (גרמנית: Stift Melk) הוא מנזר קתולי בנדיקטיני הממוקם על צוק מעל העיר מלק, כ-80 ק"מ מוינה. המנזר צופה על נהר הדנובה הזורם דרך עמק הוואכאו. במנזר ספרייה מפורסמת וכנסייה.

המנזר נוסד בשנת 1089 ובמהלך קיומו סבל ממספר שריפות ופגעים אחרים ושוקם מספר פעמים. במאה ה-12 נוסד במנזר בית ספר לנזירים וספריית המנזר התפרסמה במהרה בזכות אוסף כתבי היד העשיר שבה. הסקריפטוריום (חדר המיועד להעתקת כתבי יד) במנזר היה המקום העיקרי שבו נוצרו והועתקו כתבי היד. בכל מנזר בנדיקטיני רק הכנסייה יותר חשובה מהספרייה.

בספרייה בת 12 החדרים כ-100,000 כתבי יד וספרים, עתיקים וחדשים יותר, בתחומים שונים כמו תנ"ך (גם בעברית), ברית חדשה, תיאולוגיה, משפט, אסטרונומיה והיסטוריה.

המנזר מפעיל בית ספר תיכון בן 900 תלמידים לשני המינים. בית הספר הוא אחד העתיקים באירופה.

למלק הגענו עם סיור שחלקו נסיעה באוטובוס וחלקו שיט בדנובה. הסיור נמשך כ-8 שעות (ראה גם למעלה). המחיר לבן אדם 80E, יקר אבל כדאי.

בית הונדרטוואסר (Hundertwasserhaus) בוינה הוא בית מגורים שתוכנן בסגנון אקספרסיוניסטי (קווים גסים, צבעים עזים) על פי רעיונותיו של האמן האוסטרי פרידנסרייך הונדרטוואסר.

ראשית הבניין בשנות השמונים על פי יוזמתו של הקנצלר האוסטרי דאז, ברונו קרייסקי, שדרבן את ראש עיריית וינה להזמין את האומן לבנות בניין ברוח תפיסתו האדריכלית בעיר.

הבניין בנוי מלבנים, מצויות בו רצפות גליות, גג המכוסה באדמה, עצים ועשב, עצים גדולים צומחים מתוך חדרי הדירות וענפיהם מציצים מהחלונות. חזיתות הדירות וכן החללים הפנימיים צבועים ומקושטים בסגנונות שונים.

תכנון אדריכלי זה נובע מתפיסתו של האמן על ההרמוניה ההכרחית שבין האדם לטבע על מנת לטפח איכות סביבה והגנה על הטבע.

הבניין הוא אתר תיירותי מרכזי בוינה ונהפך לחלק מהמורשת התרבותית האוסטרית. הבניין משקף את היות וינה אחת הערים הכי סביבתיות בעולם על פי מדדים שונים המתפרסמים מדי פעם.

ארמון שנברון (Schloss Schönbrunn – בגרמנית: ארמון מעיין-יפה) שבוינה היה מעון הקיץ הרשמי של קיסרי בית הבסבורג. הארמון המפואר הוא בסגנון הרוקוקו – סגנון מקושט ותיאטרלי בצורה יוצאת דופן המאופיין באלמנטים מוזהבים, צבעי פסטל וצורות אסימטריות וגליות במטרה ליצור אשליה של תנועה ודרמה. לארמון 1441 חדרים והוא אחד האתרים החשובים ביותר מבחינה ארכיטקטונית, תרבותית, והיסטורית באוסטריה. הארמון מהווה אטרקציה תיירותית מרכזית בוינה. ההיסטוריה של הארמון והגנים העצומים המקיפים אותו, הפרושה על פני 300 שנה, משקפת את טעמים משתנים, עניין, ושאיפות של קיסרי בית הבסבורג לדורותיהם.

הגנים העצומים המקיפים על ארמון שנברון ביום סגריר. בארמון ישנם מספר גנים ובין היתר בית הדקלים, גן חיות, גן מבוך, גנים בוטניים, גני הארמון עצמו

לבית המלון Hotel Mercure Vienna First הגענו עקב המלצה ואנחנו מתכוונים להמשיך להמליץ עליו הלאה.

בית המלון לא גדול – סה"כ כמה עשרות חדרים. המלון ממוקם במרכז העיר קרוב לכל מקום – יתרון חשוב לתייר שלא רוצה לבזבז את זמנו בנסיעות. בית המלון אסתטי, החדרים נוחים, והשירות טוב והמלון מוגדר כארבעה כוכבים. ארוחת הבוקר איכותית ומגוונת והכול מוגש במידה – כמו שצריך. באופן מפתיע הניקיון וסידור החדרים לא מושלמים אם כי סבירים. בית המלון שייך לרשת Accorhotels שלה מלונות רבים בוינה בעלי אותו השם (Mercure) מאותה הקטגוריה. ככל שהמלון רחוק יותר ממרכז העיר כך מחירו נמוך יותר, ולעתים באופן משמעותי.

מחיר ללילה לזוג בחדר 200 E כולל ארוחת בוקר.

באחד המקרים שנסענו ברכבת התחתית ביקשתי עזרה, עם המכונה האוטומטית לקניית כרטיסים, מאחד הנוסעים. פניתי אליו: "האם אתה יכול לעזור לי בבקשה?" האיש פלט: "אין לי כסף." הוא חשב, אולי בצדק, שאני קבצן המבקש נדבה. בטרם נעלם האיש לדרכו תיקנתי את עצמי במבוכה: "האם אתה יכול לעזור לי עם המכונה בבקשה?" והכול בא על מקומו בשלום.

בטיול שלנו בוינה והסביבה התרשמנו מאדיבות תושבי המקום והנכונות לעזור לנו בתור תיירים. וינה גם הרשימה אותנו בתרבות המפותחת שלה ואיכות הסביבה – בין הגבוהות בעולם מה שמקבל את ביטויו במדדים שונים. מדי פעם חלפה המחשבה בראשנו שכל זה לא מסתדר עם האנטישמיות שהייתה וישנה באוסטריה – כנראה שאין קשר. אני מניח שרוב האוסטרים לא אנטישמים וכנראה שגם לא היו. לפי סקר של "הליגה נגד השמצה" 28% מהאוסטרים מחזיקים בדעות אנטישמיות כיום – שיעור נמוך מהממוצע המזרח אירופאי אך אחד הגבוהים במערב אירופה אם כי לא הגבוה שבהם. כנראה שהאדם פנים רבות לו ובתנאים מסוימים יתכנו מעשים קיצוניים כמו השואה. אבל לא נתנו להגיגים מטרידים אלו לקלקל לנו את הטיול שהיה אחד המוצלחים והמהנים שלנו בחו"ל.