Rik
משולחנה של ארנה רובין (1927-2014)
ראשי תוכן עניינים סיפורים מהשואה יומן הילדות של יוליקה מעולמה של ארנה רובין על ארנה רובין האינטרנט הפרטי של ארנה
ציור צילום תפירה ועוד... כתיבה ספרים שובבות מוסיקה משפחה ישראל רובין חברים תעודת הזהות של ארנה

רשמי מסע לפולין - קיץ 2014
מדריך: משה חרמץ (רואים עולם)
מאת צבי רובין


קורא יקר,

דף זה אינו סיכום השואה שהתרחשה על אדמת פולין ואפילו לא סיכום מסע ספציפי זה שכן השואה היא ים עצום של מקומות ומאורעות בעלי היבטים רבים. לפניכם מספר מצומצם של רשמים סובייקטיביים שמשכו את תשומת ליבו של כותב שורות אלו ובטוחני שחוויותיהם האישיות של חברים אחרים למסע עשויות להוביל למחוזות אחרים באותה מידה של רלבנטיות – הכול בעיני המתבונן.


בין גויים

אנדרטת הבונד בבית הקברות היהודי בוורשה

השואה התרחשה על רקע הימצאותם של המוני יהודים בגולה והחיכוך הבלתי נמנע עם שכניהם. רבים מהיהודים היו שותפים לדעה שניתן בכל זאת לחיות בין גויים הן כמתבוללים גמורים או כיהודים השומרים על זהותם. חברי מפלגת הבונד (מפלגת פועלים יהודית במזרח אירופה) הם מהבולטים המגלמים מגמה זו. הבונדיסטים האמינו בעתיד סוציאליזם יהודי באירופה והתנגדו לציונות. אחד הבונדיסטים הבולטים היה מארק אדלמן - ממנהיגי מרד גטו ורשה – שגם אחרי השואה לא שינה את עמדותיו האנטי ציוניות. אחרי המלחמה, בשונה מרוב היהודים הפולנים ששרדו את השואה, נשאר בפולין, עסק בקרדיולוגיה, היה חבר בתנועת "סולידריות" ואף כיהן כחבר הפרלמנט הפולני.


קבר אחים

אחד מארבעת קברי האחים בבית הקברות בוורשה

בקברי האחים האלה נקברו כ-80,000 מדיירי גטו וורשה בין השנים 1940-1942. הקבר שבתמונה מתוחם במצבות לבנות ופס שחור - סמל לטלית. עם הזמן, ככל שהלכו והתרבו מספר המתים בגטו מרעב, קור, צפיפות ומחלות, נפסקה הקבורה הסדירה, והחלו לקבור בקברי אחים גדולים אשר נחפרו בבית העלמין ובסמוך לו.

על קברי האחים כתב חיים א. קפלן (מחנך ופדגוג יהודי מוורשה) ב"מגילת ייסורין, יומן גטו ורשה": "הזהו אדם וזהו סופו? יום יבוא והעם היהודי יקים כאן, על קבר האחים שבו נטמנו כל אחינו אלה לנצח, מצבת זיכרון. קברי היחיד של המיוחסים בחייהם ובמותם ישכחו ואילו קברי האחים הענקיים יישארו מורשת העם לעולם ועד. כאן קבורים חיילינו האלמונים שאותם על כולנו לזכור ולהוקיר".


עדות אילמת

בית הכנסת הגדול שבטיקוצ'ין

בית הכנסת השומם שבטיקוצ'ין ודרגשי התפילה המיותמים ממחישים יותר מכל את אסון השואה – תרבות מפוארת שאיננה עוד. בית הכנסת נבנה בשנת 1642 והינו מפואר במיוחד ומעוטר בכתובים מהתנ"ך ומהתפילה ובאיורים של חיות וצמחים. בית הכנסת שרד את השואה, מאחר שבתקופת הכיבוש הנאצי שימש כמחסן נשק של הגרמנים. בית הכנסת משמש היום כמוזיאון ליהדות בו מוצגים אביזרים יהודיים אותנטיים כגון: תפילין, טלית, מגילת אסתר ועיטורי ספר תורה.

ב-25 ו-26 באוגוסט 1941 הובלו יהודי העיירה טיקוצ'ין, גברים, נשים וטף, כשהם נדרשים לשיר באיומי שוטים, אל יער לופוחובה הסמוך לעיירה. הקורבנות האומללים הועמדו על שפת בורות שנחפרו מראש ונורו במכונות ירייה אל מותם. באותו יום נהרגו מעל 1,400 מיהודי טיקוצ'ין. הפולנים שכיסו את הבורות סיפרו שהאדמה זזה מפרפורי המתים, וכי היא קיבלה גוון אדמדם מהדם.


הדרך לאבדון

קרונות מוות בכיכר השילוחים (Umschlagplatz) של גטו לודז'

בתמונה קרונות בקר אותנטיים בגטו לודז' ששימשו למשלוח עשרות אלפי יהודים וגם אחרים למחנות ההשמדה חלמנו ואושוויץ. רבים מניצולי השואה מתארים את המסע בקרונות אלה כיותר גרוע ממחנות ההשמדה עצמם. 120 איש צפופים בקרון שנהפך לבית שימוש אחד גדול כשילדים רואים את הוריהם וסביהם עושים את הצרכים על עצמם, חולים וגוססים נערמים אחד על השני ועוד מראות קשים שהצפיפות גורמת.


לא לשכוח

תמונות של יהודים שנשלחו לאושוויץ-בירקנאו להשמדה

התמונות נמצאות בבניין הסאונה שבמחנה וצולמו לפני המלחמה. התמונות מציגות סצנות משפחתיות ואישיות שגרתיות כמו עבודה, נישואין, לידות וחופשות. לקח מספר שנים לאתר שמות ומקומות המונצחים בתמונות. רוב היהודים המופיעים כאן מוצאם בדרום פולין. תמונות אלה ממחישות שהיהודים שנרצחו באושויץ ובמקומות אחרים בשואה לא נולדו קורבנות וגם להם היו חיים פרטיים שנקטעו בצורה טראגית.


צדיקים בסדום

השלט בחזית מפעל שינדלר המשוחזר בקרקוב המשמש גם כמוזיאון לתולדות קרקוב בזמן המלחמה

כ-25,000 חסידי עולם, ושינדלר בראשם, הצילו אלפים רבים של יהודים תוך סיכון חייהם. למרות שמעשים נוראים נעשו כלפי יהודים על ידי פולנים, כמו איכרי הכפר ידוואבנה שרצחו במו ידיהם את יהודי עיירתם ביולי 1941, יש לקחת בחשבון שמעל 6,000 חסידי אומות העולם הם פולנים ולמעשה הם מהווים את הקבוצה הגדולה ביותר בחלוקה על פי מדינות.

במרץ 1944, בעיירה בשם מרקובה שבדרום פולין, משפחת אולמה הוצאה להורג על ידי הנאצים משום שהחביאה יהודים. שבעה-עשר בני-אדם, ביניהם שמונה ילדים, נהרגו רק משום שהיו ממוצא יהודי או משום שהיו פולנים שהעזו להמרות את הוראות הגרמנים ועזרו ליהודים. על אף החדשות האכזריות לגבי משפחת אולמה, איכרים רבים המשיכו להסתיר יהודים עד לקץ הכיבוש הגרמני. יוזף וויקטוריה אולמה הוכרו כחסידי אומות העולם.


אייכמן זה אני

מצבה לזכר נספי מחנה הריכוז פלאשוב, שליד קרקוב, המוזכר ברשימת שינדלר

מפקד מחנה פלאשוב, אמון גת הסדיסט המופיע ברשימת שינדלר, היה כנראה פסיכופט. אבל המטרידה באמת היא העובדה שבדרך כלל נאצים נורמטיביים הם אלה שבצעו פשעים איומים - עובדה המטילה צל על ערכי התרבות המערבית הגורסת שחיים נורמטיביים וחינוך ראוי הם הערובה גם למוסריות ולא היא.

ב-1983, בראיון טלביזיוני, הסביר ק. צטניק (יחיאל די-נור) מדוע איבד את הכרתו כשהעיד במשפט אייכמן. לא היו אלה שנאה או פחד שהתעוררו לפתע כשניצב מול רב המרצחים. פתאום חלחלה אל מוחו המחשבה המייסרת שאייכמן, ששלח כל כך הרבה אנשים אל מותם, הוא בעצם אדם רגיל, והמשמעות היא שגם הוא (ק. צטניק עצמו), כמו רבים אחרים, מסוגל לעשות כמעשה אייכמן בתנאים מסוימים.

בדומה, חנה ארנדט (הוגת דעות וניצולת שואה) בספרה "אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע" המבוסס על חוויותיה כעיתונאית, בסוקרה את משפט אייכמן עבור הניו יורקר, טענה שאייכמן הוצג על ידי התביעה במשפט כמפלצת, אף על פי שלא היה שונה מסביבתו באותה תקופה ולדעתה הוא הפך למרצח עקב נסיבות שלא הוא גרם להן – עמדותיה אלה של ארנדט גררו ביקורת ציבורית רבה.


מכונת השמדה

מסילות רכבת בתוך אושוויץ-בירקנאו

מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ שבדרום פולין היה הגדול במחנות ההשמדה שהקימה גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, ובו נרצחו כמיליון ומאתיים אלף נפשות, בהם כמיליון ומאה אלף יהודים (91%), יותר מבכל אתר אחר במהלך המלחמה.‏ היה זה מחנה ההשמדה שפעל במשך הזמן הרב ביותר (מיוני 1940 עד ינואר 1945) מכל מחנות ההשמדה, ובו הגיע לשיאו תיעושו של רצח ההמונים.

אוושוויץ נבחרה בקפידה בשל היותה צומת רכבות חשוב במרכז אירופה דבר שאפשר את שינוע המוני היהודים למחנה. למרות שאייכמן לא היה אחראי לתפעול מחנות ההשמדה ותאי הגזים הוא היה אחד האדריכלים הראשיים של ההשמדה משום שהיה ממונה (בעקבות וועידת ואנזה) על המרכיב המרכזי בתעשיית ההשמדה – הובלת יהודי אירופה למחנות המוות.


בכוח הרוח

הצד האחורי של האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה

הצד הקדמי של האנדרטה, צד המרד המזוין, מורכב מדמויות שריריות הפורצות מתוך הלהבות ואוחזות בכלי נשק שונים כשהדמות במרכז היא דמותו של מרדכי אנילביץ, מנהיג המרד. דמות נוספת היא אישה המחזיקה בידה תינוק. דמות זו באה לסמל הענקת חיים מצד אחד ומצד שני להקריבם אם המצב מחייב.

בצד האחורי, צד השואה, נראית קבוצת יהודים, וביניהם ילדים, ההולכים בראש מורכן אל עבר המוות עם ספר תורה וברקע קסדות של קלגסים גרמניים.

יוצר אנדרטה זו (נתן רפופורט) מעלה על נס את ההתנגדות המזוינת היהודית בגטאות נגד הגרמנים. אך בזמן השואה היו קיימות גם צורות התנגדות אחרות, לא פחות חשובות, שמטרתן הייתה לעכב או למנוע השמדה או לשמור על צלם אנוש בתנאים מאוד קשים.

התנגדות / חיים גורי

התנגד מי שהבריח כיכר לחם
התנגד מי שלימד בחשאי
התנגד מי שכתב והפיץ והזהיר וקרע אשליות
התנגד מי שהגניב ספר תורה
התנגד מי שזייף תעודות
התנגד מי שהבריח מארץ לארץ
התנגד מי שכתב את הקורות וגנזם
התנגד מי שהושיט עזרה
התנגד מי שקישר בין הנצורים
והבריח הוראות וכלי נשק
התנגד מי שלחם עם נשק ביד
ברחובה של עיר
בהרים וביערות
התנגד מי שהתקומם במחנות
התנגד מי שמרד בגטאות
בין קירות נופלים, במרד הנואש מכל.

גם בגויים נפלה שלהבת

האנדרטה לזכר המרד הפולני בוורשה

בתמונה נראה החלק המשני של האנדרטה ואילו החלק המרכזי מאחור. בחזית נראה לוחם מחתרת יוצא מתוך תעלת ביוב. מערכת הביוב העירונית של ורשה מילאה תפקיד מרכזי במהלך המרד. כוחות המחתרת הפולנית עשו שימוש רב בתעלות הביוב כדי לנוע מתחת לאזורים הכבושים על ידי הגרמנים, ולשמור על הקשר בין האזורים השונים שנותרו בשליטתם (למורדים כמעט שלא היו מכשירי קשר). תעלות הביוב שימשו גם כאמצעי מילוט מאזורים שלא ניתן היה להמשיך להגן עליהם.

מרד ורשה, שהחל ב־1 באוגוסט 1944 ונמשך 63 ימים, היה התקוממות כושלת של המחתרת הפולנית (Armia Krajowa) נגד צבא הכיבוש הנאצי במהלך מלחמת העולם השנייה. דיכוי המרד על ידי הצבא הנאצי היה אכזרי ביותר, ובמהלכו נהרגו לפחות 200 אלף אזרחים פולנים והעיר ורשה נחרבה כמעט כליל. סמל המרד - האותיות Polska Walcząca PW הנראות בכל מקום בוורשה הן ראשי התיבות בפולנית של "פולין לוחמת".

במלחמת העולם השנייה נהרגו, לפי ההערכות המקובלות, כ-64 מיליון בני אדם - יותר מבכל מלחמה אחרת בהיסטוריה. מהם כ-33 מיליון אזרחים - כולל כ-6 מיליון יהודים שנרצחו בשואה.


תקומה

אילן רמון: אסטרונאוט ישראלי בשירות NASA

לילה אחד בתחילת שנת 1944, כמה ימים לפני יום הולדתו ה-13 נערכה ליהויכין יוסף חגיגת בר-מצווה בצריפו במחנה ברגן-בלזן. הייתה זו יוזמה של הרב שמעון דסברג, רבה הראשי של אמסטרדם שהיה אסור אף הוא במחנה הריכוז. עשרות מהאסורים במחנה התעוררו בשעה מוקדמת לפנות בוקר, כיסו את החלונות כדי שהגרמנים לא יוכלו לראות דבר, ובתווך הציבו שולחן ועליו ארבעה נרות, שניים בכל צד, וביניהם ניצב ספר תורה זעיר. הנוכחים החלו בתפילות, ואפילו אמו של יוסף הצליחה להתגנב למחנה הגברים כדי להיות נוכחת בטקס, אם כי אנשי הביתן פחדו לתת לה להיכנס לתוך הצריף והיא הקשיבה מבחוץ. בהמשך קרא יוסף את הדרשה, בהתאם לשיעורים הסודיים שקיבל מהרב דסברג. לאחר מכן העניק לו הרב את ספר התורה הזעיר שהבריח למחנה וביקש ממנו לשמור עליו כאשר ישתחרר מהמחנה ולספר בעזרתו את סיפורו כניצול שואה. חודשים אחדים לאחר מכן נפטר הרב.

פרופסור יהויכין יוסף נהיה לאחד מחלוצי חקר מעבר הקרינה באטמוספירה. לאחר קבלת ההחלטה על שיגור אסטרונאוט ישראלי לחלל הוחלט כי האסטרונאוט יבצע ניסוי מדעי בחלל. בתיאום עם רמון הוחלט לבחור בהצעתם של יוסף ופרופ' זאב לוין לחקור את סופות האבק במזרח התיכון, את תופעת שדוני הברקים ושריפות יער במקומות שונים בעולם.

במהלך ההכנות התקיים מפגש בהשתתפות רמון והחוקרים בביתו של יוסף בת"א. רמון התרגש למראה ספר התורה הזעיר ולמשמע סיפורו של יוסף הוא ביקש לכלול את הספר בין החפצים שיעלו עמו לחלל. במהלך הטיסה קיים רמון מסיבת עיתונאים מהחלל בהשתתפות ראש הממשלה דאז אריאל שרון ובכירים רבים, ובהם פרופ' יובל נאמן. במהלך מסיבת העיתונאים הקדיש רמון דקות אחדות לספר התורה, ששלף מתוך שקית איטום שבו נשמר עד אז, וסיפר בקצרה את סיפורו של ספר התורה של הרב דסברג ושל פרופ' יוסף כנער בשואה שהיום עומד בראש פרויקט מדעי חשוב וכיצד הדבר מראה על חוזקו של יוסף ועל חוסנו של העם.

בזאת קיים יוסף את הבטחתו לרבי לעיניי מיליארדי צופים.

ספר התורה לא נמצא בין הריסות הקולומביה, ככל הנראה נשרף באטמוספירה.

סיפורו של ספר התורה הזעיר הוא הסיפור של עם ישראל: מהתהום לשמים – משואה לתקומה.


סרט של המסע

צילום ועריכה: נחמיה חסיד

מקור: ויקיפדיה
קרא עמוד זה באנגלית

Mein Kampf למתחילים (PDF)
Mein Kampf למתחילים (DOC)


*צבי רובין הוא בנה של ארנה רובין וכותב שורות אלו.

הסיפור של ארנה רובין באתר מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה בוושינגטון

עורך ומתרגם מרומנית: רובין צבי
הערות ושאלות ניתן להפנות ל:
rubin.tzvi@gmail.com