מעולמה של ארנה רובין: שער השואה והגבורה

ארנה רובין (אמו של כותב שורות אלו) ומשפחתה נדדו בין שלוש גטאות, בתקופת השואה, שכולם במחוז ויניצה שבסביבות העיר מוגילב-פודולסקי, היום דרום אוקראינה ואז בימי מלחמת העולם השניה טרנסניסטריה שבשלטון רומניה. משפחתה, של ארנה, כללה את אמה יטי ואחותה דורה; אביה (לאון בנדיט) גורש בנפרד לטרנסניסטריה שכן ההורים התגרשו עוד קודם ולצערי אני לא יודע בדיוק לאיזה גטו הוא נשלח מלבד זאת שזה היה גם בטרנסניסטריה.

לוח הזמנים לא ברור מלבד זאת שבנובמבר 1941 המשפחה גורשה מצ'רנוביץ למחנה המעבר מוגילב-פודולסקי שבטרנסניסטריה וב-10 למאי 1944 המשפחה חזרה משרגורוד לצ'רנוביץ – לאחר שנתיים וחצי ארוכות של סבל נוראי. את שאר הפרטים הנוגעים ללוח הזמנים אמי לא זכרה באופן מדויק מאחר שאני נזכרתי, לצערי, לתחקר אותה בערוב ימיה.

בטרנסניסטריה באו ימים קשים והמשפחה חיה מהיד לפה ממה שמכרו במשורה - שמלה עבור כיכר לחם, חולצה עבור קמח או תפוחי אדמה. אמא של ארנה, יטי, הייתה מחושבת באמרה "אם נאכל יותר עכשיו לא נחזיק מעמד, לא נשרוד".

היו כאלה שמימשו במהירות את כל נכסיהם וחיו ברווחה יחסית תקופה קצרה וכשזה נגמר הם מתו ברעב.

המשפחה של ארנה שרדה הודות למשמעת הברזל שהנהיגה אמא יטי – אכן גבורה אמיתית.

ישראל רובין, בעלה של ארנה, עבד בעבודות כפייה בבסרביה (ראה מסמך למטה).

נקודת מבט אישית: תמיד סברתי בטעות שגורלה של אמי ומשפחתה "שפר" יחסית בשואה שכן הם היו נתונים תחת שלטון רומני, לא נשלחו לתאי הגזים ואלו שלא שרדו מתו "רק" מרעב ומחלות (סיבות טריוויאלית) וחלק גדול אפילו שרד. באוגוסט 2014 השתתפתי בטיול מאורגן לאתרי השואה בפולין והמדריך האיר את עינינו בציינו שהמוות בתאי הגזים "קל" יותר מאשר ברעב מאחר שהראשון מתרחש באופן מידי ואילו גסיסה איטית מרעב יכולה להסתיים במות גם אחרי חודשים רבים של סבל נוראי. שואה זו שואה. אין שואות קלות!

עם חלוף השנים והעדויות המצטברות עולה תמונה קשה שלפיה שואת יהדות רומניה הייתה אחת הקשות שכן הרומנים אמצו מדיניות עצמאית בהרג יהודים ולא המתינו להוראות הגרמנים. אמנם ברומניה לא היו מחנות השמדה ממוסדים אבל מאות אלפי יהודים נרצחו ביריות, רעב ומחלות.

אני דור שני לניצולי שואה. רבים הסיפורים על הורים ששמרו על שתיקה מעיקה בקשר לשואה. במקרה שלי הדברים היו שונים – הורי דיברו בחופשיות על הכל, אמנם לא מיוזמתם, וכל אימת ששאלתי הם ענו בפרוטרוט, בסבלנות ובאריכות. מעולם לא שמעתי בבית גידופים כלפי הנאצים ועוזריהם והורי לא התלוננו על מר גורלם. (ראה למטה מספר סיפורי זיכרונות מהשואה שארנה כתבה ברוח זו.)

הורי לא היו אנשים דתיים אך גם לא אנטי דתיים ולא נהרו אחרי אידיאולוגיות או מיסטיקה. הורי מעולם לא הודו לאלוהים על כך ששרדו את השואה אבל גם לא הטיחו בו על כך שעשרה מבני המשפחה לא חזרו. מבחינתם דברים טובים ורעים קורים ויש להתמודד עם כך ולהמשיך הלאה ואת זה הם עשו בהצלחה. כל מה שמעבר לכך חסר כל משמעות.

אימי, בהיות השפה הגרמנית שפת אימה, מאוד נפגעה מהיחס השלילי לשפה הגרמנית בסביבתה החברתית בארץ והיא תמיד נהגה להגיד: אפשר לחשוב שהיטלר המציא את השפה הגרמנית.

אמי ציירה כל חייה, במיוחד שמן על קנבס, ומתוך למעלה ממאה הציורים שהשאירה אחריה אפילו לא אחד היה בנושא השואה ולמעשה ציוריה היו אופטימיים ובטאו שמחת חיים שכן היא הרבתה לצייר פרחים, נופים כפריים ונשים צועניות ססגוניות.

לאמי היו תחומי עניין רבים וגילתה סקרנות רבה כלפי העולם – היא לא הסכימה לשקוע בשכול של העבר.

אמי השאירה שיר אחד אחריה – שני דורות - שיר אופטימי בנושא ההורות.

אבי, ישראל, התעסק עם תחביבו היחיד – איסוף בולים – ודאג לפרנסת משפחתו. העתיד עניין אותו הרבה יותר מאשר העבר.

כנראה שזו הייתה דרכם של הורי להשאיר את השואה מאחוריהם, לא לאבד את השפיות ולהמשיך הלאה.

אני יכול להגיד בסיפוק שהודות להורי כילד לא חייתי בצילה של השואה.

אבל זה עדיין לא אומר שהתקופה הקשה הזאת לא השאירה את צלקותיה בנפשם של הורי. אמי פיתחה חשדנות וחוסר אמון מופרזים כלפי הסביבה והיו תקופות שהורי אגרו מזון אבל מהר מאוד הבינו שזה מיותר. אני, כמו רוב בני דורי, הייתי בן יחיד ואמי הסבירה לי שזה נבע ממצב הרוח העגמומי וחוסר התקווה שהשתלטו על אירופה ועל החיים שלאחר המלחמה.

תעודה של ארנה המעידה על שהות במוגילב-פודולסקי

תעודה זו הונפקה לארנה רובין על ידי "התאחדות המגורשים לשעבר לטראנסניסטריה" ברומניה בשפה הרומנית.
הפרטים הרשומים בתעודה:
שם משפחה: בנדיט (שכן ארנה לא הייתה עדיין נשואה.)
שם פרטי: אלה (פקיד הגירה רומני שיבש את "ארנה ל"אלה כשארנה ומשפחתה הגיעו לרומניה מצ'רנוביץ ב-1946")
שנת לידה: 1927
מצב אישי: רווקה
עיסוק: עקרת בית
מחנה הריכוז: מוגילב-פודולסק
מחוז: ויניצה (אוקראינה)
מקום מגורים עכשווי: גאלאץ (רומניה)
תאריך הנפקה: 2.8.1947
הצד השני של המסמך

עבודות כפייה

עדות של רובין ישראל על הקורות אותו בשואה – כנראה לצורך מתן פיצויים תרגום מרומנית:

נולדתי ב-10 לנובמבר 1914 בגאלאץ שברומניה. ב-28.1.1962 עליתי לישראל. עבדתי בעבודות כפייה מ-15 לאוגוסט 1941 עד 23 לאוגוסט 1944. עבדתי בעבודות כפייה שונות בבסרביה*. לדוגמה: סלילת כבישים ונשיאת אבן לבניה, וכו.

רובין ישראל

*אז רומניה, היום החבל רובו ברפובליקת מולדובה ומיעוטו באוקראינה.