בעיית גוף-נפש על פי דקארט

בעיית גוף-נפש מתמודדת עם השאלה: כיצד מצבים נפשיים, לא חומריים, נגרמים במוח על ידי תהליכים כימיים וחשמליים שהם חומריים במהותם, וגם להיפך.

קיימות ארבע גישות בסיסיות המתמודדות עם הבעיה.

דואליזם – לדעת רנה דקארט קיימים שני חומרים יסודיים – הנפשי שלא תופס מקום במרחב והחומרי שלא יכול לחשוב. החושים מעבירים אינפורמציה למוח, שהוא חומר, ומשם האינפורמציה מועברת לנפש הלא חומרית ומתפעלת אותה בהתאם. החלוקה בין הנפשי והחומרי זהו האופן שבו אנו מבינים באופן אינטואיטיבי את בעיית גוף-נפש עד היום.

מוניזם – לדעת שפינוזה קיים רק חומר אחד והנפשי והחומרי הם שני אספקטים של חומר זה שהוא האל.

אידיאליזם – לדעת ג'ורג' ברקלי העולם החומרי לא קיים כלל ולמעשה החומר הוא אשליה המתקיימת רק במחשבה.

מטריאליזם – סוג של מוניזם. בהתאם להשקפה זו הכול בעולמנו חומר כולל נפש האדם שהיא חלק חומרי מהמוח האנושי. הפילוסוף הבריטי תומאס הובס טען שהכול ניתן להסבר באמצעות גופים חומריים בתנועה, כולל עולם המחשבה והרגש שהוא תוצאה של תנועה של גופים במוח שנגרמת על ידי תנועה של גופים בעולם החיצוני.

בעיית גוף-נפש העסיקה את פרויד רבות וזה היה אך טבעי שכן מהותה של הפסיכואנליזה ריפוי סימפטומים גופניים פתולוגיים הנגרמים על ידי אירועים שהודחקו אל תוך הלא-מודע. בתחילת דרכו פרויד דבק בתפיסה הדואליסטית המקובלת שהמוח והתודעה הן שתי ישויות נפרדות המתקשרות ביניהן וחשב שהאדם מודע לכל התהליכים הנפשיים והשכליים שלו. מאוחר יותר הציע גישה רדיקלית מטריאליסטית שעל פיה כל התהליכים הנפשיים שכליים מתרחשים במוח והתודעה לא מתקשרת עם המוח כי היא המוח. בנוסף, הסתכלות פנימה לא מבהירה באופן מלא או מדויק את המתרחש בנפש האדם - רעיון הלא-מודע. כל אלו הובילו ללידת הפסיכואנליזה.

לעומת אלה שהציעו הסברים לתופעה, פרופסור ישעיהו ליבוביץ האמין שבעיה זו אינה פתירה מאחר שחשב שבהכרח לא ניתן להבין כיצד אירוע פיזי יכול לחולל אירוע נפשי ולהיפך, מאחר שמדובר בשתי ישויות השונות באופן מהותי זו מזו שאין שום נקודת ממשק ביניהן (ראה למטה). לעומת ליבוביץ ויטגנשטיין סבר שבעיית גוף-נפש לא קיימת כלל (ראה למטה).

האמירה שהמוח האנושי הוא מעין מחשב שמפעיל את גוף האדם ושבעזרתו אנחנו חושבים נפוצה למדי. אך מה ההבדל בין השניים?

המחשב עשוי ממוליכים למחצה, שהם חומר דומם, ואילו המוח עשוי מחומר ביולוגי חי – אך זהו הסבר שעניינו החומרים שמהם מורכבים המוח והמחשב. אך האם יש, בכל זאת, הבדלים מהותיים בין השניים, בדברים שהם מסוגלים לעשות או לא מסוגלים לעשות.

המחשב לא יכול להביע רגשות ורצון משלו כמו בני אדם. בני אדם יכולים לשנוא, לאהוב ולרצות לאכול משהו טעים אך לא כן המחשב. המחשב יכול רק לחשב חישובים ואילו בני אדם יכולים גם לחשוב. אף על פי שהמילים "לחשב" ו"לחשוב" נובעות מאותו השורש – ח.ש.ב – והן גם דומות במשמעותן הרי להן בכל זאת מובן שונה. אין זה מקרה שבשפה האנגלית קיימות שתי מלים שונות עבור "לחשב" (to compute) ו"לחשוב" (to think) – מה שרומז על קיומן של שתי ישויות שונות בתכלית – החומרי והנפשי. ברור שהמחשב הוא גולם חסר תודעה (נפש), והאדם הוא ישות בעלת תודעה המודעת לקיומה בנוסף לגוף הפיזי.

מעיון בתכונות המחשב אנחנו מבינים באופן אינטואיטיבי שזה בלתי אפשרי שבקרבו של מחשב (חומר) יתחילו להתרוצץ לפתע רעיונות ורצונות עצמאיים וכן רגשות – אלא אם כן מדובר בסיפור פנטזיה או מדע בדיוני. אם כך מיד צצה השאלה: כיצד רגשות נוצרים במוח האנושי שגם הוא חומר?

המוח, שהוא איבר ביולוגי פיזי גרידא, מבצע את תפקידיו באמצעות פעילות כימית וחשמלית (כמו המחשב). השאלה המתבקשת היא כיצד תהליכים כימיים וחשמליים חומריים במהותם המתרחשים במוח יכולים לעורר תגובות מהתחום הנפשי הלא חומרי כמו רגשות, רצון, דפוסי התנהגות וערכים שאנחנו מאמצים – למה שאנחנו קוראים תודעה. נשאלת השאלה כיצד חומר יכול להשפיע על הרוח – וגם להיפך.

אם הנפש הייתה חומר אז לא הייתה לנו בעיה להבין את העניין שכן אנו יודעים בברור כיצד חומר יכול להשפיע על חומר או לתקשר עם חומר – באמצעות חשמל, כימיה וכוח פיזי, מה שניתן לאמוד באמצעות מכשירי מדידה וגם להבחין בהשפעות אלו באמצעות החושים. אבל הנפש היא לא חומר ולכן אין לנו שום מושג כיצד חומר יכול להשפיע על הרוח שהיא משהו חמקני מבינתנו, מכשירי המדידה שלנו וחושינו. נשגב מבינתנו איך שתי ישויות שונות באופן מהותי אחת מהשנייה, כמו חומר ורוח, יכולות לתקשר ביניהן ולהשפיע אחת על השנייה.

מאוד פשוט להבין כיצד אדם מזיז אצבע. אות חשמלי מהמוח, שניתן למדוד אותו, נשלח דרך חוט השדרה, הזרוע וכף היד וכשהאות מגיע לאצבע הוא מגרה את שרירי האצבע המתאימים שמתכווצים או מתפשטים מה שגורם לאצבע לנוע. כל אלה תהליכים פיסיקליים חומריים מוכרים לנו. אבל מה שחולל את כל התהליך, הרצון להנעת האצבע, לא ניתן להבנה או לתיאור במושגים פיסיקליים פיסיולוגיים מוכרים מאחר שהוא תוצר של התודעה שהיא תופעה נפשית הנעדרת כל סממנים חומריים. את הרצון עצמו מכשירי מדידה לא יכולים למדוד והחושים שלנו לא יכולים לחוש. הרי לנו תהליך שראשיתו בתחום הנפש והמשכו בתחום החומר.

ניתן להבין בקלות כיצד מראה של בחורה יפה, המגיע למוחנו באמצעות קרני אור ומערכת הראיה, מתורגם במוח לזרמים חשמליים. אך אנו לא יכולים להבין כיצד זרמים חשמליים אלה מתורגמים אצלנו בתודעה לתחושת התאהבות. וגם ההיפך מכך לא ברור – כיצד תחושת התאהבות מתורגמת לזרמים חשמליים שיכולים לגרום להאצת קצב הלב. (אולי לא כדאי להבין, זה יקלקל את הרומנטיקה!)

בעיית גוף-נפש מתמודדת עם השאלה כיצד מצבים נפשיים נגרמים במוח על ידי תהליכים כימיים וחשמליים שהם חומריים במהותם, וגם להיפך. באופן כללי נשגב מבינתנו כיצד שתי ישויות שונות באופן מהותי, אחת מהשנייה, ללא שום ממשק נראה לעין, יכולות לתקשר ביניהן ולהשפיע אחת על השנייה.

זו תופעה שאנו מבינים שלא ניתן להבינה – נהג ליבוביץ לרעום בקולו (ראה למטה).

לדוגמה, דובר אנגלית ודובר סינית לעולם לא יצליחו לדבר ביניהם אלא אם כן ימצא מתורגמן מתאים שיבוא לעזרתם. את המתורגמן או המתווך המסתורי הזה אנחנו מחפשים שבעזרתו הגוף והנפש יכולים לתקשר ביניהם.

אבל האם בכל זאת ניתן להבין את בעיית גוף-נפש ולו בצורה חלקית. כדי לנסות להתמודד עם הסוגיה נצטרך לאתר תופעה שבה חומר ורוח חד הם ולכן הדיכוטומיה תיעלם מאליה. לדוגמה, תופעת החלום שבה חומר ורוח מתמזגים בתוך התודעה. אני יכול לחלום שאני נוסע במרצדס מהירה ואכן אני נוסע באמת לכל דבר ועניין, כולל ההתלהבות וההתרגשות, כל עוד החלום נמשך. במצב החלומי הזה, שבו אני שרוי, גם החומר וגם הרוח שרויים בתוך אותו מצב תודעתי ממש כך שאין הפרדה ביניהם וברור שהבעיה הפסיכופיזית נעלמת מאליה.

אולי "חיינו" ומצב ה"ערות" מתרחשים במצב מעין חלומי תמידי שבו החומר והרוח חד הם או במצב פילוסופי אידיאליסטי קיצוני הטוען שמציאות הקיום האנושי היא למעשה תוצר של התודעה ותו לא (ג'ורג' ברקלי).

האם ההסבר מספק? איני יודע, אך זה יכול לספק חומר למחשבה. בכל מקרה, ליבוביץ פסל אפשרות זו מכל וכל במכתב תשובה בכתב ידו אלי ב-1989:

"כל התאוריות המתייחסות לבעיה הפסיכופיסית, לעובדת שני העולמות של תודעתנו והכרתנו, הפיסי והפסיכי (או האובייקטיבי והסובייקטיבי) וליחס שביניהם, תיאוריות אוניסטיות או דואליסטיות, מטריאליסטיות או אידיאליסטיות, מימי היוונים ועד ימינו, אינן אלא מאמצים להבין עובדה אשר אנו מבינים שלא ניתן להבינה." - ישעיהו ליבוביץ המכתב בכתב ידו של פרופסור ישעיהו ליבוביץ

יותר על ליבוביץ והמכתב ראה בקישור הבא:

ליבוביץ בספרון קצר (77 עמודים): גוף ונפש – הבעיה הפסיכו-פיסית, בהוצאת אוניברסיטה משודרת, מצביע על סתירות לוגיות שנוצרות כתוצאה מהניסיונות השונים (מוניזם, מטריאליזם, דואליזם) להסביר את התופעה הפסיכופיזית מה שמחזק את הרושם שבעיה זו אינה פתירה. בנוסף, במספר מקומות בספר ליבוביץ מציין שיש הבדל עקרוני בין ההכרה האנושית את התופעה (תופעה כלשהי) ולבין קיומה בפועל (אפיסטמולוגיה מול אונטולוגיה). כאן ליבוביץ לא פוסל כליל את האפשרות שהבעיה הפסיכופיזית לא קיימת כלל ונובעת ממגבלות המוח האנושי, בדומה לויטגנשטיין (ראה להלן). מומלץ. קצר ולעניין.

לדעת ויטגנשטיין (שלא מתייחס ישירות לסוגיה) אין צורך להגדיר מושגים במדויק אלא יש להבינם בהתאם לשימוש המעשי שנעשה בהם בפועל בחיי היום יום. יהיה מיותר לנסות לברר מה המשמעות של מושג שכן זה יוביל את הדיון למבוי סתום וחסר כל משמעות לנושא הנידון מאחר שמדובר בשימוש לא נכון (לא מקובל) בשפה. כולנו מבינים אינטואיטיבית מה זה "יפה" אבל לא מבינים "יפה" במובן של מכניזם שיוצר את תחושת היופי בתודעה. כך גם בעיית גוף-נפש. כולם מודעים לקשר שבין גוף לנפש (אני רוצה להרים את היד ואני מרים אותה) ויודעים להשתמש במושג נכון ומובן לכל בחיי היום יום (אני אוהב אותה, לכן הבאתי לה זר של פרחים) אבל זה יהיה חסר משמעות לנסות לברר את משמעות המושג נפש (תודעה) וכיצד מתרחש הקשר לגוף (מוח) שכן זה יוביל בהכרח את הדיון למבוי סתום. כלומר, ברור לכולם שקיים קשר גוף נפש ויודעים להשתמש במושג בצורה המובנת לכל שלא דורשת הבהרה נוספת אבל מאידך בעיית הקשר שבין גוף לנפש שמצריכה פיתרון והסבר חסרת כל משמעות.

בעיית גוף-נפש עניינה חידת החיים ומהות האדם. מה שהופך צבר מולקולות ביולוגיות לחיים זה הקשר שלהן אל התודעה (נפש). כלומר, החיים הם חומר ורוח הפועלים במשולב. במלים אחרות, הבנת הבעיה הפסיכופיזית שקולה לפענוח חידת החיים והבנת מהות האדם או במילים בומבסטיות – פיענוח מעשה הבריאה.

יש כאלה הטוענים שחידת בעיית גוף-נפש תבוא מתי שהוא על פתרונה אך אחרים, וביניהם ליבוביץ, טוענים שלא. אני חושב שליבוביץ צודק.

התודעה היא נושא מופשט וקשה להבנה ולמעשה לא מדובר במשהו שכפוף להוכחות או הפרכות מדעיות או לוגיות אלא יותר לתחושה אינטואיטיבית.

כדי להבין תופעה כלשהי צריך להשתמש במשהו יותר יסודי ובסיסי. לדוגמה, כדי להבין מה זה חומר אני נזקק למושג האטום. כדי להבין את מהות האטום אני צריך את האלקטרון, הפרוטון והניוטרון וכן הלאה. כדי להוכיח משפט מתמטי אני נזקק למשפטים קדומים יותר עד לדבר היסודי ביותר הקיים – אקסיומות שלא ניתנות להוכחה.

דקארט טבע את המשפט: "אני חושב, משמע אני קיים" בניסיונו להצביע על הדבר הקדום ביותר במהות האדם ושלא ניתן להטיל בו ספק. לדעת דקארט העדות האמינה היחידה לקיומו של האדם היא העובדה שהוא חושב, שכן אם אדם חושב, חייבת להיות ישות שהיא "אני שחושב את המחשבה". כלומר, מדובר בנקודת מוצא ודאית, שמשם הכל מתחיל, שלא ניתן להטיל בה ספק ולמעשה דקארט הגדיר כאן את האקסיומה של החיים שהיא התודעה האנושית שאין קדום לה או יותר בסיסי ממנה.

מדוע התודעה היא המהות הכי קדומה שניתן להעלות על הדעת? משום שבאופן אינטואיטיבי ניתן לומר שלא התודעה נמצאת במוח אלא המוח, כמו מאמר זה, נמצאים בתודעה. המוח האנושי קיים בגלל שיש מישהו שחושב כך. גם הרעיון שהתודעה נמצאת במוח יש לו זכות קיום רק מהסיבה הפשוטה שיש מישהו שחושב כך.

אם אין משהו יותר קדום לתודעה האנושית בנמצא – חומרים ומרכיבים יותר בסיסיים שממנה היא בנויה – ברור שאין לנו כלים להבין אותה וממילא גם לא להבין את הקשר שלה לגוף. כלומר, תופעת גוף-נפש, או הבעיה הפסיכופיזית, בלתי פתירה בעליל.

התפיסה המטריאליסטית טוענת שגוף ונפש חד הם מאחר שמדובר בחלקיקים חומריים המרכיבים את שניהם ולכן הבעיה הפסיכופיזית לא קיימת. נניח שהנפש מורכבת מחלקיקים חומריים המוכרים לנו והמצייתים לחוקי פיסיקה אובייקטיביים (מדידות וניסוים חוזרים), ברור שלעולם לא יוכלו לייצור מהות סובייקטיבית כמו התודעה.

התפיסה המוניסטית (שפינוזה) רואה בבעיית גוף נפש את מעשה האל ולכן נגזר מכך שלעולם לא נוכל להבין אותה וגם אין צורך. האוחזים בתפיסה זו מעדיפים את המשוואה: "לא יודע" = "אלוהים", על פני משוואה יותר מעשית: "לא יודע" = "לא יודע".

באותו עניין: מדי פעם נשמעות טענות שבעתיד יהיה ניתן לפתח אינטליגנציות מלאכותיות בעלות תודעה. ברור שזה בלתי אפשרי בעליל מאותה הסיבה שלעולם לא נוכל להבין את הבעיה הפסיכופיזית – אם אין בנמצא חלקיקים יסודיים יותר שמהם התודעה בנויה אז מובן מאליו שהתודעה גם לא ניתנת לבניה. אני לעולם לא אצליח לבנות בית מלבנים אם אין ברשותי לבנים.