ארנה רובין (אמו של כותב שורות אלו) ובני משפחתה נדדו בין ארבעה גטאות בתקופת השואה. באוקטובר 1941 המשפחה גורשה מביתה שבצ'רנוביץ (אז רומניה) לגטו צ'רנוביץ שהוקם בעיר ושם שהתה המשפחה במשך מספר שבועות עד לגירוש לטרנסניסטריה - היום דרום אוקראינה ואז, בימי מלחמת העולם השנייה שטח שבשליטת רומניה.

בטרנסניסטריה המשפחה נדדה בין שלוש גטאות שכולם במחוז ויניצה שבסביבות העיר מוגילב-פודולסקי. משפחתה של ארנה כללה את אימה יטי ואחותה דורה; אביה, לאון בנדיט, גורש בנפרד לטרנסניסטריה, שכן ההורים התגרשו עוד קודם, ולצערי אני לא יודע בדיוק לאיזה גטו הוא נשלח מלבד זאת שזה היה גם בטרנסניסטריה.

לוח הזמנים לא ברור מלבד זאת שבנובמבר 1941 המשפחה גורשה מצ'רנוביץ למחנה המעבר מוגילב-פודולסקי שבטרנסניסטריה וב-10 למאי 1944 המשפחה חזרה משרגורוד לצ'רנוביץ – לאחר שנתיים וחצי ארוכות של סבל נוראי. את שאר הפרטים הנוגעים ללוח הזמנים אמי לא זכרה באופן מדויק מאחר שאני נזכרתי, לצערי, לתחקר אותה בערוב ימיה .

נקודת מבט אישית: תמיד סברתי בטעות שגורלה של אמי ומשפחתה "שפר" יחסית בשואה שכן הם היו נתונים תחת שלטון רומני, לא נשלחו לתאי הגזים ואלו שלא שרדו מתו "רק" מרעב ומחלות (סיבות טריוויאלית) וחלק גדול אפילו שרד. באוגוסט 2014 השתתפתי בטיול מאורגן לאתרי השואה בפולין והמדריך האיר את עינינו בציינו שהמוות בתאי הגזים "קל" יותר מאשר ברעב מאחר שהראשון מתרחש באופן מידי ואילו גסיסה איטית מרעב יכולה להסתיים במות גם אחרי חודשים רבים של סבל נוראי. שואה זו שואה. אין שואות קלות!

עם חלוף השנים והעדויות המצטברות עולה תמונה קשה שלפיה שואת יהדות רומניה הייתה אחת הקשות שכן הרומנים אמצו מדיניות עצמאית בהרג יהודים ולא המתינו להוראות הגרמנים. אמנם ברומניה לא היו מחנות השמדה ממוסדים אבל מאות אלפי יהודים נרצחו ביריות, רעב ומחלות; נשים ונערות נאנסו ונרצחו באכזריות.

למתעניינים מומלץ לקרוא את ספרה של שרה רוזן: בחבל ארץ נידח – היהודים בגטאות צפון טרנסניסטריה 1944-1941. הספר יצא לאור בהוצאת יד ושם ב-2020.

הספר מגולל את האירועים וחיי היום יום בארבע גטאות בטרנסניסטריה: מוגילב, שרגורוד, דז'ורין וברשד. בשניים מהם שהתה אימי: מוגילב ושרגורוד.

הספר מתועד היטב ומגובה על יד שפע מקורות הכוללים את ארכיון יד ושם וארכיונים אחרים, עדויות שנגבו מניצולים, תעודות, יומנים, ספרים, מאמרים וסרטים.

להלן תיאור קצר של שלושת הגטאות שבטרנסניסטריה עם ציון משך השהיה המשוער של ארנה ומשפחתה.

עיר במחוז ויניצה שבדרום אוקראינה, על נהר דניסטר, ליד הגבול הרומני. ביולי 1941 נכבשה העיר בידי הגרמנים והרומנים ואלפי יהודים מתושביה נרצחו. מוגילב שמשה כמחנה מעבר ליהודים המגורשים מבסרביה ומבוקובינה שברומניה לטרנסניסטריה. דרך המחנה עברו עשרות אלפי מגורשים.

מחנה המעבר עצמו שכן במבנים רעועים ובו נדחסו אלפים. תנאי המצוקה היו קשים עד כדי כך שרבים התאבדו. היהודים סבלו קשות מנחת זרועם הן של הז'נדרמים הרומנים והן של אנשי הצבא הגרמני שהתעללו ביהודים ללא רחם ורבים הוצאו להורג על האשמות פעוטות. אלפי יהודים לא הורשו להישאר במוגילב וגורשו ברגל לכפרים או לעיירות אחרות בסביבה ותנאי החיים בהן היו גרועים אפילו עוד יותר. רבים מהיהודים הועסקו בעבודות כפייה ורבים אחרים מתו מרעב ומתנאים סניטריים קשים והיו קורבן למחלת טיפוס הבהרות ואחרים מצאו את מותם בדרכים.

רק באביב 1945 הורשו רוב המגורשים לחזור לרומניה.

מספר הניצולים במוגילב היה רב, יחסית, בגלל החולשה של הכוחות הגרמניים באזור עקב השלטון הרומני, ההתארגנות העצמית והעזרה מיהודי רומניה.

יותר על גטו מוגילב-פודולסקי מאתר יד ושם - האנציקלופדיה של הגטאות:
...www.yadvashem.org
...www.wikipedia.org

תעודה של ארנה המעידה על שהות במוגילב-פודולסקי

תעודה זו הונפקה לארנה רובין על ידי "התאחדות המגורשים לשעבר לטראנסניסטריה" ברומניה בשפה הרומנית.
הפרטים הרשומים בתעודה:
שם משפחה: בנדיט (שכן ארנה לא הייתה עדיין נשואה)
שם פרטי: אלה - פקיד הגירה רומני שיבש את "ארנה" ל"אלה" כשארנה ומשפחתה הגיעו לרומניה מצ'רנוביץ ב-1946
שנת לידה: 1927
מצב אישי: רווקה
עיסוק: עקרת בית
מחנה הריכוז: מוגילב-פודולסק
מחוז: ויניצה (אוקראינה)
מקום מגורים עכשווי: גאלאץ (רומניה)
תאריך הנפקה: 2.8.1947
הצד השני של המסמך

סלידי - כפר ליד מוגילב-פודולסקי. בסוף 1941 הותר לכ-400 מגורשים מבוקובינה שברומניה, וביניהם גם מצ'רנוביץ (כמו ארנה ומשפחתה) שהובאו קודם לכן למחנה המעבר שבמוגילב, לעבור לסלידי. שם שכרו מאיכרים חדרים שתמורתם שילמו בבגדיהם ורכוש אחר. בכל חדר התגוררו כ-10-15 נפשות. כדי לקיים עצמם, מכרו היהודים את בגדיהם וכל מה שנמצא עדיין ברשותם. רבים מתו ממחלת הטיפוס ואלה שלא היה ברשותם במה לשלם שכר דירה נאלצו ללון בדירים ורבים מתו מקור, רעב ומחלות. (ראה סיפורה של ארנה ובני משפחתה: הדוד הרמן והחברים שלו).

יותר על גטו סלידי מאתר ארגון יהודי בוקובינה:
...www.bukowina.org.il

עיירה במחוז ויניצה שבדרום אוקראינה לא רחוק ממוגילב-פודולסקי.

ערב פלישת הגרמנים לברית המועצות היו בעיירה כ-1,660 יהודים.

שרגורוד נכבשה בידי הגרמנים ביולי 1941, ובראשית ספטמבר 1941 סופחה לטרנסניסטריה שבשלטון רומניה. השליטים החדשים ציוו על יהודי העיירה לשאת טלאי צהוב על בגדיהם ולסמן את בתיהם במגן דוד צהוב ממתכת. היהודים רוכזו בגטו לא מגודר. בנוסף ליהודים המקומיים הובאו לשרגורוד מגורשים מבסרביה ומבוקובינה שברומניה.

תנאי המחיה בגטו היו קשים מנשוא ולמרות הסכנה ביציאה מהגטו רבים מהיהודים ניסו להשיג מזון בכפרים שבסביבה. מגפת הטיפוס השתוללה במקום (גם ארנה חלתה כאן בטיפוס) וגבתה קורבנות רבים בגלל הרעב והתנאים הסניטריים הירודים. הקהילה היהודית התארגנה והקימה וועד מקומי אשר הצליח להשיג מזון מתושבי הסביבה ואף בית יתומים ל-600 ילדים אורגן במקום.

ועד הגטו סייע לפרטיזנים שפעלו בסביבה ופרטיזנים אף הסתתרו בגטו במקרים מסוימים.

הצבא האדום שחרר את שרגורוד בבמרס 1944.

אפרופו מחלת הטיפוס. ארנה חלתה בטיפוס ובין היתר סבלה מתת תזונה וכאבי בטן עזים. היא אושפזה באיזה שהוא מתקן רפואי עלוב ומאחר שלא היו משככי כאבים בנמצא אחד הרופאים נתן לה לשתות מים בכפית בציינו שזהו מורפיום שאמור להקל על כאביה. ואכן זה הקל. מי אמר שהפלצבו לא עובד?

יותר על גטו שרגורוד מאתר יד ושם - האנציקלופדיה של הגטאות:
...www.yadvashem.org