אינאנה
מה קורה כשהאימפריה האשורית קמה לתחייה
מותחן פסיכולוגי לנוער על גבול המדע הבדיוני
צבי יוליאן רובין


הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם, וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם, הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם.

– ספר בראשית, פרק ו, פסוק ד

יש החושבים שהפסוק המקראי המסתורי שלמעלה משמעותו שהאדם נוצר מהכלאה של קופי־אדם קדומים, שחיו על פני האדמה לפני מאות אלפי שנים, עם חייזרים שבאו לבקר אותנו מכוכבים רחוקים.

האם זה קרה? האם סמל אשורי עתיק מוכיח זאת? האם זה יכול לקרות שוב? האם מותר להתערב במעשה הבריאה?

אודות הספר

זו האמת לאמיתה גם אם זה מעולם לא קרה
– קן הקוקייה

בעקבות מלחמה אקולוגית העם האשורי יוצא לגלות ומקים את מדינתו המתחדשת בחצי האי סיני כשמנהיגיו עושים הכול על מנת למנוע אסון נוסף מעמם.

דייויד בל, נער אשורי, מגיע לפנימייה מקצועית, תמימה למראה, שמטרתה המוצהרת להכין את תלמידיה לשירות בחיל הקשר של הצבא האשורי המודרני.

באופן מפתיע, הלימודים בפנימייה קשים באופן מיוחד ותלמידים נדרשים להוכיח את יכולתם בתחומי הספורט התחרותי ולימודי השפה הסינית – מטלות מפרכות מבחינה גופנית ומנטלית שאין בינן לבין חינוך מקצועי דבר.

כתוצאה, הנשירה מבית הספר גדולה מאחר שהמוסד משמש כמערכת סינון שמטרתה לאתר את התלמידים המוצלחים ביותר.

דייויד ונערה בשם אינאנה, המסומנים כמוצלחים ביותר, מועמדים לעבור שיבוט אנושי כדי ליצור יצורי על מבחינה שכלית במטרה להבטיח את קיומו של העם האשורי – מה שמסכן את חייהם. כתוצאה, השניים נמלטים על נפשם בדרך רצופת הרפתקאות עד הסוף המפתיע. העלילה ומערכת היחסים שבינו לבינה נעים בין עבר, הווה ועתיד ובין דמיון למציאות המשובצים מוטיבים אשוריים קדומים.

ג'ינג'ר, כלבו האהוב של גיבור הסיפור, דמות מרכזית בעלילה.

העלילה שואבת מהניסיון האישי של המחבר ששהה בפנימייה חמש שנים ושם עשה את לימודיו התיכוניים.

367 עמ'.

ספריית אשורבניפל


דמויות

תגלת-פלאסר השלישי - מלך אשור
אינאנה
ג'ינג'ר

הופעת אורח

Bracha L. Ettinger / Wikimedia Commons
פרופסור ישעיהו ליבוביץ

צלילים

Venus - Shocking Blue
כיצד להגיד: "אני אוהב אותך" בסינית
wŏ ài nĭ
Hey Jude - The Beatles

קטע מהספר לדוגמה

"אבל מה שמטריד אותי זה משהו אחר," פלטה ונדנה לפתע.

הופתעתי, הרמתי גבה והמתנתי בסקרנות.

"אולי אני שרוטה... אני כבר לא יודעת..." אמרה ונדנה במבוכה.

"ונדי, הדבר האחרון שאפשר להגיד עליך – שאת שרוטה," אמרתי באהדה.

ונדנה הודתה לי בחיוך מקסים, התקרבה אלי מתבוננת סביבה בחשדנות להבטיח שאף אחד לא מקשיב, "אני מפחדת!"

הייתי בהלם, לא ציפיתי לכך.

"אני סומכת עלייך דייבי," אמרה, "רק לך אני יכולה לספר הכול, אני מקווה שלא תחשוב שירדתי מהפסים."

"ונדי, אין שום סיכוי שאני אחשוב כך, את יודעת..." עודדתי את רוחה, אך מה שונדנה אמרה האיר אצלי נורה ירוקה, שאולי ג'ימי צדק בקשר לרגשות של ונדנה כלפי, הרי לא מספרים הכול לכל אחד.

"אין לי שום הוכחה לכך," המשיכה, "אבל אני מרגישה כאילו... כאילו מישהו עוקב אחרי... עוקב אחרינו... אחרי כולנו. אני מפחדת דייבי."

"ראית מישהו... ראית משהו?"

"לא... לא... כנראה סתם הרגשה. לא יודעת... כל הקשיים בבית הספר... כאילו כל הזמן בוחנים אותנו... מערימים קשיים... כאילו הכול בכוונה..."

"בכוונה? כמו מה?" שאלתי בסקרנות.

"כמו לשייף ברזלים כל היום... כמו ההשפלות של גברת לין ליד הלוח... והמכשפה..."

"אף אחד לא מושלם," חייכתי, "גם לטכני יש שריטות משלו, לא?"

"אולי אתה צודק," אמרה ונדנה, "אבל יש לי הרגשה שמשהו מסתורי מתרחש בין כותלי בית הספר, כאילו שמחפשים כל הזמן לזרוק תלמידים בכוונה במקום לעזור... עין מסתורית צופה בנו."

"כמו האח הגדול," הצעתי בחיוך מרגיע.

"משהו כזה, אפילו ברגע זה," ענתה מהוססת כשהיא מתבוננת בחשדנות סביבה.

הסתכלתי סביבי ולא ראיתי שום דבר חשוד, שום עיניים בורקות לא הציצו לעברינו מבעד לעלטה, הרגשתי נינוח למרות צללית שחלפה על פניה של ונדנה.

ונדנה התאבנה מפחד ונדמה היה שרעדה קלות. חיבקתי אותה אבל היא לא נרגעה.

"יש לי חלומות ביעותים לאחרונה," המשיכה בקול רועד, "כאלה שלא היו לי מעולם."

לחרדתי, נזכרתי בחלום המבעית שהיה לי לפני ההשבעה עם האוזן הכואבת, הפונפון של המכשפה והקציצות.

"אני כל הזמן חולמת," המשיכה ונדנה בלי לחכות לתגובתי, "שאסון נוסף עתיד להתרחש כל רגע... ואיזה כאבי ראש זה עושה לי... אני בקושי נושמת. אני ממש מפחדת דייבי."

הייתי בהלם אך לא סיפרתי לה על החלום שלי כדי לא להוסיף שמן למדורה.

"זה בגלל יום הזיכרון המתקרב," אמרתי, "כנראה ראית תוכנית טלביזיה על האסון."

"אם זה היה רק האסון..." המשיכה ונדנה בקול רועד ונאלמה דום לכמה שניות, "חלמתי כמה פעמים על אֶרֶשְׁכִּיגַל, אלת השאול והמוות, אתה יודע... שמשם אף אחד לא חוזר."

"מלבד אינאנה שחזרה," צחקתי כדי להרגיע, "אלה אגדות מהמיתולוגיה ונדי."

"אבל בחלום זה היה מפחיד, במיוחד הינשופים שלה" השיבה ונדנה בקול רפה.

"זה מפני שחפרו כל היסודי עם המעשיות האלו," אמרתי בבטחה, "זה רק טבעי שזה יצוץ במצב רוח רע."

"אני מקווה..." אמרה ונדנה בקול חרישי שנועד לרצות אותי.

"ונדי, יש לי הרגשה," אמרתי בקול בוטח שאפילו אותי לא שכנע, "שתוך כמה ימים את תמצאי את מקומך כאן ונצחק מכל העניין, את עוד תראי."

"אני מקווה שאתה צודק," ונדנה חייכה בנינוחות כמו אחד שהתעורר זה עתה מחלום רע. "אולי סתם הרגשה רעה... סתם מקריות... "

קיוויתי שונדנה צודקת במיוחד בקשר ל"מקריות" שהייתה בחלום שלי עם הפונפון של המכשפה.

אחרי כמה שניות של שתיקה ונדנה אמרה בהיסוס, "דייבי, יש לי וידוי קטן. אני בכלל לא רציתי להירשם לטכני."

"אז למה עשית את זה?" שאלתי במבוכה מאחר שנזכרתי בדבריו של ג'ימי שונדנה הגיעה לטכני בגללי – אף על פי שהתאמצתי להסתיר, הסמקתי.

"ובכן... ובכן..."

חיכיתי נבוך לתשובה הבלתי נמנעת.

"בגלל... בגלל... בגללך." ונדנה היססה, מבט מושפל, מתחמקת ממבטי.

"מה... ביג... ביג... ללי... בגללי..." גמגמתי וניסיתי להישמע כאחד שלא מבין במה מדובר.

"אני חושבת עליך הרבה," אמרה בביישנות, מרימה אט אט את מבטה.

אף על פי שכבר ניחשתי מה ונדנה עומדת להגיד הייתי בהלם מאחר שזו הייתה הפעם הראשונה שנערה אומרת לי דברים כאלה.

לפני שהספקתי להתעורר אל תוך המציאות החדשה, ונדנה נשקה אותי על הלחי ונעלמה במהירות במעלה השביל, למגורי הבנות, כדי להימלט מהמבוכה.

צעדתי לאיטי לעבר החדר ועניין החלומות המטרידים נדחק הצידה מפני המחשבות הנעימות על ונדנה.

אודות המחבר

צבי יוליאן רובין נולד ב-1954 בגאלאץ, רומניה שעל גדות הדנובה.

המחבר הוא בעליו של אתר בשפה האנגלית שעניינו עבודות חקר במדעים לתלמידי יסודי, חטיבה ותיכון.

את לימודיו התיכוניים עשה בבית הספר התיכון המקצועי לטכנאי בזק (מכללת בזק) בירושלים, במגמת האלקטרוניקה החמש שנתית, והתגורר בפנימיית המוסד.

ב-צ.ה.ל שירת בחיל הקשר ועם שחרורו עבד בחברת הבזק בתור טכנאי.

בוגר האוניברסיטה הפתוחה במדעי הרוח והחברה ומתמטיקה.

למד מידענות בטכניון.

עסק בהוראת מקצועות שונים במשרד החינוך, המכללה למנהל וברשת עמל.

יותר על המחבר

הקדשה
בהוקרה למורי ועובדי מכללת בזק והפנימייה בירושלים
(1968-1973)

יקותיאל פקטה, מייסד ומנהל בית הספר
רחל יודקובסקי, מנהלת הפנימייה
משה וייס, מורה לפיזיקה ומתמטיקה וסגן מנהל בית הספר
ריבה שמחוני, מורה למתמטיקה
רות פליט, מורה להיסטוריה, מחנכת
מתתיהו הרשלר, מורה לאלקטרוניקה, מחנך
אליהו חבר, מורה לשרטוט ובית מלאכה (מסגרות), מחנך
דוד מלל, מורה לבית מלאכה
דן פרי (סעד), מורה למקצוע הטלפון
שמואל קמיניצקי, מורה לתנ"ך
איתמר חרובי, מורה לחינוך גופני
מיכאל מרץ, מורה לבית מלאכה, אלקטרוניקה
יהודה שושני, מורה למקצוע הטלפון
הרצליה דובקין, מורה לאנגלית
מרים פקטה, מורה לספרות
בלומה (שם משפחה?), אם הבית
תירצה בֶּר (רייטר), מורה לכימיה
מרדכי (מוטי) שלו, מורה למקצוע הטלפון
חרמוני (כינוי), מוכר הארטיקים בחצר בית הספר

ספר נוסף מאת המחבר



שני דורות: סיפורים, ציורים ושיר אחד - מאת ארנה אלה רובין, בעריכת צבי יוליאן רובין

הערות ושאלות ניתן להפנות ל:
rubin.tzvi@gmail.com