|
| ראשי | תוכן עניינים | סיפורים מהשואה | יומן הילדות של יוליקה | מעולמה של ארנה רובין | על ארנה רובין | האינטרנט הפרטי של ארנה |
| ארץ הצבי | הוקרה | הקדמה | שני דורות | יומני קוציקה | קישורים |
|
| ראשי | תוכן עניינים | סיפורים מהשואה | יומן הילדות של יוליקה | מעולמה של ארנה רובין | על ארנה רובין | האינטרנט הפרטי של ארנה |
| ארץ הצבי | הוקרה | הקדמה | שני דורות | יומני קוציקה | קישורים |
שמי צבי יוליאן רובין. נולדתי בגאלאץ, רומניה, ב-1954 להורי אלה ארנה וישראל רובין. אבי נולד בגאלאץ ואילו אימי נולדה בצ'רנוביץ. למדתי בכיתה א וחלק מכיתה ב בבית ספר יסודי בגאלאץ.
בתחילת 1962, בהיותי בן שמונה, משפחתי עלתה לישראל. הפרידה מנופי ילדות שעל גדות הדנובה ומחברי ילדות הייתה קשה ועצובה.
במהלך החודשים הראשונים בארץ החדשה כתבתי מכתב, בכתב יד בשפה הרומנית, לחבר הילדות שלי מגאלאץ, דאנוץ, ובו תיארתי את המסע לארץ.
לאחר עשרות שנים, בשנת 2019, מצאתי במקרה את טיוטת המכתב שהעמוד הראשון מתוך השניים מוצג למטה. הטיוטה נכתבה בעפרון והכתב כמעט ודעך לגמרי והשחזור היה לא פשוט. שחזור המכתב מוצג גם בדפוס למטה. במקור המכתב כלל טעויות כתיב, פיסוק ואף טעויות גיאוגרפיות כיאה לילד בכיתה ב. ייתכן שאמי עזרה לי בפרטים מסוימים ואולי גם במונחים מסויימים אך איני זוכר אם אכן כך היה. גם לא ברור לי אם המכתב אכן נשלח ליעדו.
דאנוץ ואנוכי חברים עד עצם היום הזה.
|
דאנוץ היקר, אנחנו בישראל. המסע היה מעייף אך יפה. גאלאץ בוקרשט 6 שעות, בוקרשט וינה 24 שעות, וינה נאפולי 25 שעות ורבע. נאפולי ישראל 96 שעות. בדרך מבוקרשט לוינה ראינו את הרי סיניה ו-2 נהרות. עברנו דרך 2 מנהרות. נשארנו בבוקרשט 5 ימים. בוינה היינו יום אחד ולילה אחד. בנאפולי היינו 10 ימים. ביקרנו בעיר שהייתה מאוד יפה עם חנויות אלגנטיות. במרכז העיר גדלו עשרות עצי תמר. בנאפולי זורקים את הזבל בחצרות. לאחר מכן עלינו על אונייה צרפתית. שטנו 3 ימים ו-4 לילות. שטנו בים התיכון. בבוקר ראינו את האי כרתים ואת האי קפריסין שהיו בו מספר ערים אלגנטיות. מטיילים טיילו בקפריסין. כאשר האוניה החלה שוב לשוט הים היה שקט לגמרי. השחפים נכנסו למים ושחו בים התיכון. בקרבת החוף המים היו ירקרקים כמו שמיכה ירוקה. ראינו כמה אוניות בים התיכון. כשהאוניה הגיע לנמל חיפה, היכן שהיינו צריכים לרדת, היא אותתה. לאחר מכן עזבנו את הנמל. יוליקה |
השנה החלטנו לנסוע לוינה לשבוע. הסיבה הטריוויאלית – וינה היא אתר תיירותי מעניין. הסיבה השנייה היא תרבותית שכן סבתי נולדה בצ'רנוביץ, אוסטרו-הונגריה, ושפת האם של אימי ושלי הייתה גרמנית, מה שדעך אצלי לצערי; מוסיקה קלאסית שמעתי בבית וקרמשניט עוגת הילדות שלי. הסיבה השלישית היסטוריה משפחתית שכן משפחתנו חנתה חניית ביניים בוינה, בסוף 1961, בדרך לישראל. הייתי אז בן שמונה ולמרות הזיכרונות המעורפלים נראה מרגש לבקר במחנה המעבר או מה שנותר ממנו.
בהזדמנות זו שחזרתי גם את המשך המסע מוינה לנאפולי ומשם באונייה לישראל, מה שעשיתי באמצעות האינטרנט ולא באמצעות הרגליים. אולי בעתיד.
הגירה לא תהליך פשוט, גם לא לילדים. במשך הנסיעה לארץ וגם לאחר מכן חשתי געגועים עזים לעיר ולחברים שהשארתי מאחור בגאלאץ. זכורה לי חוויית הרטבה לא נעימה שחוויתי מספר פעמים במהלך המסע, מה שנעלם באופן מיידי כשהגענו לארץ.
נתחיל מההתחלה.
אימי, ארנה בנדיט, נולדה בצ'רנוביץ, רומניה של אז והיום אוקראינה, ב-1927. אחרי שנתיים וחצי קשות בגטאות טרנסניסטריה, אימי ובני משפחתה הגיעו לגאלאץ שברומניה ב-1946. בגאלאץ אימי התחתנה עם ישראל רובין, אבי, שנולד בגאלאץ ב-1914, ואני נולדתי שם ב-1954 בשם יוליאן (שם עברי: צבי).
ב-1961 קיבלנו אישור יציאה לארץ משלטונות רומניה1 ונסענו ברכבת מגאלאץ לבוקרשט ומשם ברכבת לוינה דרך הונגריה. מרומניה יצאנו דרך Curtici (12.1.62) ולהונגריה נכנסנו בנקודת מעבר הגבול ב-Lokoshaza ויצאנו ב-Hegyeshalom ולאוסטריה נכנסנו דרך Bruckneudorf.
תעודת המסע של ישראל רובין (אבי), שהונפקה על ידי ממשלת רומניה, לצורך העלייה לישראל ב-1961 מאחר שהאזרחות הרומנית והדרכון נשללו.
|
תעודת המסע של ארנה רובין (אימי) ויוליאן (כותב שורות אלו), שהונפקה על ידי ממשלת רומניה, לצורך העלייה לישראל ב-1961 מאחר שהאזרחות הרומנית והדרכון נשללו.
|
לאחר הגעתנו לוינה שוכנו בעיירה קורנויבורג (Korneuburg) הנמצאת כ-12 ק"מ מוינה.
מהעיר וינה, שעברנו דרכה, יותר מפעם אחת, אני זוכר, באופן מפתיע, ניקיון וסדר, הרבה כלי רכב בהשוואה למה שהיה בישראל באותה התקופה, ומראות רחוב גדולות עגולות בפינות רחוב כדי שנהגים יוכלו להיזהר מהפתעות בלתי צפויות העלולות להגיח מעבר לפינה.
לא זכרתי את שם העיירה, שכן הייתי אז רק בן שמונה – לצערי, כשהיה את מי לשאול לא שאלתי, וכשרציתי לשאול כבר לא היה את מי. לאחר ניסיונות בירור באינטרנט, שהעלו חרס, העליתי פוסט בקבוצת הפייסבוק "שורשים רומניים", והנה זה פלא ותוך מספר דקות הופיעה "קורנויבורג" מספר פעמים. אומנם הוזכרו שמות נוספים אך קורנויבורג הוזכרה בהקשר של מחנה צבאי לשעבר, מה שהעלה אצלי זיכרונות עמומים מטושטשים וגם לוח הזמנים התאים. בינגו!
בספטמבר 2019, 58 שנה מאוחר יותר, עלינו לרכבת התחתית היעילה של וינה ולאחר מכן לרכבת המהירה הבינעירונית, היעילה לא פחות, ושמנו פעמינו לקורנויבורג מלאי תקווה אך גם ספקנים בקשר לסיכויי גילוי משהו ממשי ממחנה המעבר.
קורנויבורג, שעל גדות הדנובה, היא עיירה פסטורלית נקייה ומסודרת בת 13,000 תושבים הנהנית מתחבורה ציבורית שוטפת בכל שעות היממה. קורנויבורג משמשת כמרכז מחוז בעל אותו שם. המקום הוזכר לראשונה לפני כ-900 שנה.
פנינו לבניין העירייה ופקידת מודיעין צעירה ואדיבה, שנולדה שנים רבות לאחר שהמחנה נסגר, לא שמעה על מחנה המעבר והפנתה אותנו בטלפון להיסטוריון המקומי – מר פראנץ קאופה (Franz Kaupe) שלמזלנו האנגלית שגורה בפיו, אחרת הייתי אמור לשבור את השיניים עם הגרמנית הרצוצה שלי. סיפרתי לו שאני שהיתי בעיירתו, במחנה המעבר בתור ילד, והוא שמח להיפגש איתנו.
מר קאופה הוביל אותנו למחנה המעבר והסבריו המאלפים והאדיבים המלווים בחיוך תמידי עשו לנו את היום.
הבניינים המקוריים של המחנה הצבאי הוקמו על יד עיריית קורנויבורג ב-1889 והושכרו לצבא האוסטרו-הונגרי לארבעים שנה. בניינים נוספים הוקמו על ידי הצבא הנאצי בשנים 1940-1939 ואלה שמשו כמחנה מעבר מאוחר יותר. במלחמת העולם השנייה חלקים מהמחנה הושמדו. ב-1955 הרוסים פינו את המחנה במסגרת יציאת בנות הברית מאוסטריה. ב-1956 המחנה החל לשמש למגורי פליטים מהונגריה עקב המרד בברית המועצות. בין השנים 1965-1960 המחנה הושכר לסוכנות היהודית לצורך העלייה מרומניה. כיום משמשים המבנים מוסד חינוכי למבוגרים וכן הוסטל.
אין לי זיכרונות ממשיים מהמחנה, עקב גיל צעיר והתקופה הקצרה ששהינו שם. מאחרים הבנתי שהתנאים במחנה לא היו משופרים עקב תפקוד לקוי של שליחי הסוכנות שהיו מופקדים על תפעול המקום – צפיפות, מזון ותנאים סניטריים ירודים ואף עוינות מהסביבה.
אין ספק שאוסטריה מלאה תפקיד חשוב במימוש העלייה ממזרח אירופה בכלל ומרומניה בפרט, בשנות הששים והשבעים, בתקופה רגישה של "המלחמה הקרה".
אז – מבנה המגורים של המחנה בשנות החמישים והשישים |
|
אז – מבנה בניין המנהלה והמטבח בשנות החמישים והשישים |
|
|
לסיום הסיור המודרך, בכישרון רב, ציפתה לנו הפתעה נעימה בדמותו של בית הכנסת העתיק של קורנויבורג. מדובר באחד האתרים העתיקים והחשובים מסוגם במרכז אירופה. מצב המבנה רעועה – הגג הרוס, טחב על הקירות המתפוררים, חלונות ותריסים הרוסים.
ניסיונות של הרשויות לשקם את המבנה לא צלחו עקב מחלוקת משפטית עם בעל הנכס. מאחר שהרשויות רואות בבית הכנסת נכס תרבותי רב ערך יש עניין מקומי לשקם אותו ולפתוח אותו לציבור שכן בית הכנסת המשוקם עשוי להפוך לאטרקציה תיירותית מושכת לעיר.
המשפחות היהודיות הראשונות הגיעו לקורנויבורג עקב פריחה במסחר באזור במאה ה-13. מאותה תקופה ידועים בית ספר לבנים ובית ספר לבנות שהקהילה היהודית הקימה. במאה ה-14 יהודי קורנויבורג גורשו עקב אירועים אנטישמיים ומאז לא ידועה נוכחות יהודית משמעותית בעיר.
בית הכנסת נמצא כיום ברחוב Roßmühlgasse.
|
מבנה בית הכנסת המשוחזר |
|
|
|
|
בינואר 1962 המשכנו במסענו לעבר הארץ המובטחת. נסענו מוינה לנאפולי ברכבת (דרך Tarvisio) ושם התאכסנו במלון לא גדול, שאת שמו אני לא זוכר, לשבועיים שלושה. מה שזכור לי: בכניסה לבית המלון היה גרם מדרגות לא גבוה ולא רחב באופן מיוחד ומעקה אבן משני צדדיו. יותר אני לא זוכר מבית המלון. אני רק זוכר שהסביבה הייתה מלוכלכת וילדים מקומיים בני גילי עישנו מחוץ לבית המלון וביקשו סיגריות מעוברים ושבים.
זכרתי, בתור ילד, שבשוק בנאפולי אכלו מן נחשי מים שהוצאו חיים מתוך חבית מלאה במים. בירור קצר ברשת, לצורך כתיבת דף זה, העלה שאכן מאכל רחוב נפוץ בנאפולי צלופחי מים מטוגנים או צלויים במיוחד בחג המולד ואנחנו שהינו בתקופה זו בנאפולי שכן בסוף ינואר הגענו לארץ.
בקבוצת הפייסבוק "שורשים רומניים" הוזכר מלון טריקריקו שבכיכר באגנולי, נאפולי, מספר פעמים:
Hotel Terme Tricarico, Piazza Bagnoli, Bagnoli, Napoli
הוזכר גם בית המלון וושינגטון שבשדרות אומברטו:
Hotel Washington, Naples, Corso Umberto
כנראה שהיו עוד בתי מלון שאכסנו עולים ובתי מלון נהרסו, שופצו או החליפו שמות. מאחר שלא היה לי במה להיאחז ולא מצאתי שום תמונה שתזכיר לי את בית המלון אני מעדיף לא לקבוע מסמרות בקשר לזהות בית המלון שבו התאכסנתי בגיל שמונה – לצערי, כשהיה את מי לשאול לא שאלתי, וכשרציתי לשאול כבר לא היה את מי.
בנאפולי שהינו שבועיים-שלושה ועלינו על האוניה פֹוסֶה (Phocee) בדרכנו לישראל.
האוניה הצרפתית פוֹסֶה (Phocee), שבה עלינו לארץ מנאפולי, לא הייתה המילה האחרונה בתחום הספנות אם כי התאימה ליעדה.
האוניה הופעלה על ידי חברת ספנות שנועדה לעבוד בקו ישראל-מרסיי. שמה של האוניה נגזר מ-Phocaean – שמם של מתיישבי מרסיי הקדומים.
עד כמה שידוע לי האוניה הוצאה משירות ב-1962 וההפלגה שלנו הייתה בטח אחת האחרונות אם לא האחרונה שבהן.
זכורני חוויה אחת מהפלגה זו. הייתי בן שמונה ונמשכתי להוציא ראשי ולהביט החוצה לעבר הים מחלונות האוניה העגולים שהיו קרובים לקו המים – כפי שניתן לראות במטושטש בתמונה – ושניתן היה לפותחם בקלות (איפה הבטיחות?). אימי הזהירה אותי מספר פעמים מפני הגלים אבל אני לא עמדתי בפני הפיתוי עד שיום אחד גל אימתני חדר לפתע מבעד החלון, בדיוק כשהתבוננתי כהרגלי, עומד על כיסא, לעבר הים הגועש, והיכה בחוזקה בפניי ומצאתי עצמי מוטל בחוזקה על ריצפת האוניה עם פנים כואבות רטוב על לשד עצמותי. מאז כבר לא התקרבתי לחלונות האוניה ולמדתי לקח שאולי כדאי לפעמים לשמוע בקול אימא.
האוניה הייתה סבירה והיו שם חדרים וחדר אוכל מסודר. אני זוכר את ההפלגה באוניה, כילד, כחוויה נעימה למדי ובמיוחד אהבתי להתבונן מהסיפון הקדמי לעבר מרחבי הים העצומים.
אחרי מספר ימים בים התיכון הגענו לנמל חיפה ב-28.1.1962 – שבוע לפני יום הולדתי השמיני. זה היה אישון לילה ורוח עזה קידמה את פנינו וגם האורות המרצדים של חיפה.
יותר על האוניה פוסה: https://www.flickr.com/ photos/ships_agent/28880721088
בתמונה הורי, ארנה (אלה) וישראל רובין, ואני בפתח צריף 848 במעברה בדימונה בראשית 1962, מיד לאחר העלייה לישראל. כנראה שזו התמונה הראשונה שלנו בארץ.
בחיפה פקיד הסוכנות שאל את הורי היכן הם היו רוצים להתגורר והם העדיפו את חיפה שכן אימה ואחותה של אימי התגוררו בקרית מוצקין. הפקיד השיב שאמנם בחיפה אין אפשרות לקבל דיור אבל אפשר בקרבת מקום בישוב שנקרא דימונה, רק חצי שעה נסיעה מחיפה. הורי הסכימו מיד שכן מה זו חצי שעה במושגים של רומניה הגדולה.
היו גם עולים פחות תמימים מהורי ולא הסכימו לרדת מהאוניה עד שקיבלו מקום מגורים כבקשתם בארץ. אני זוכר את אלה מתבוננים לעברינו מסיפון האונייה ומנופפים לעברינו לשלום.
אחרי 6 שעות נסיעה מתישות בטנדר קופצני ודרכים עקלקלות שחלקן במדבר שנראה שלא מוביל לשום מקום הגענו למעברה בדימונה. ברוכים הבאים. בדימונה אני מתגורר עד עצם היום הזה.
תעודת העולה המשפחתית שלנו שנשאה את שמו של אבי
Jüdischen Gemeinden - Korneuburg (Niederösterreich) – www.jüdische-gemeinden.de (גרמנית)
Medien in der Kategorie „Ehemalige Synagoge Roßmühle, Korneuburg“ – Wikimedia Commons (גרמנית)
Korneuburg : Älteste Synagoge bleibt Ruine – derStandard.at (גרמנית)
Korneuburg – Wikipedia (גרמנית)
Paulus, Simon: Die Architektur der aschkenasischen Synagoge im Mittelalter, Dissertation TU Braunschweig, 2005.(גרמנית)
1. עם הקמת המדינה, ישראל הוצפה בגלי עולים ועקב חוסר במשאבים ממשלת ישראל החליטה להאט ולווסת את העלייה והוחלט להעדיף את עולי עיראק על פני אלו מרומניה ולהפסיק את הבאת היהודים מארץ זו. העדפת יהודי עיראק הייתה על רקע החשש הגדול יותר לגורלם בארץ מוצאם לעומת החשש ליהודי רומניה. אלפים רבים מיהודי רומניה, שכבר קיבלו אישור יציאה מהשלטונות, "נתקעו" ברומניה למספר שנים והשלטונות הרומניים הפסיקו להנפיק אשרות יציאה נוספות עד 1961. על יהודים רומנים אלו נמנו גם הורי.
