כבפרט מגאלאץ לדימונה – שחזור מסע העלייה שלנו לישראל מרומניה דרך וינה ונאפולי
Rik
משולחנה של ארנה רובין (1927-2014)
ראשי תוכן עניינים סיפורים מהשואה יומן הילדות של יוליקה מעולמה של ארנה רובין על ארנה רובין האינטרנט הפרטי של ארנה
ארץ הצבי הוקרה הקדמה שני דורות יומני קוציקה קישורים

מגאלאץ לדימונה
שחזור מסע העלייה שלנו לישראל מרומניה דרך וינה ונאפולי
ספטמבר 2019
צבי יוליאן רובין

השנה החלטנו לנסוע לוינה לשבוע. הסיבה הטריוויאלית – וינה היא אתר תיירותי מעניין. הסיבה השנייה היא תרבותית שכן סבתי נולדה בצ'רנוביץ, אוסטרו-הונגריה, ושפת האם של אימי ושלי הייתה גרמנית, מה שדעך אצלי לצערי; מוסיקה קלאסית שמעתי בבית וקרמשניט עוגת הילדות שלי. הסיבה השלישית היסטוריה משפחתית שכן משפחתנו חנתה חניית ביניים בוינה, בסוף 1961, בדרך לישראל. הייתי אז בן שמונה ולמרות הזיכרונות המעורפלים נראה מרגש לבקר במחנה המעבר או מה שנותר ממנו.

יותר על הטיול שלנו לוינה

בהזדמנות זו שחזרתי גם את המשך המסע מוינה לנאפולי ומשם באונייה לישראל, מה שעשיתי באמצעות האינטרנט ולא באמצעות הרגליים. אולי בעתיד.

הגירה לא תהליך פשוט, גם לא לילדים. במשך הנסיעה לארץ וגם לאחר מכן חשתי געגועים עזים לעיר ולחברים שהשארתי מאחור בגאלאץ. זכורה לי חוויית הרטבה לא נעימה שחוויתי מספר פעמים במהלך המסע, מה שנעלם באופן מיידי כשהגענו לארץ.

נתחיל מההתחלה.

גאלאץ

אימי, ארנה בנדיט, נולדה בצ'רנוביץ, רומניה של אז והיום אוקראינה, ב-1927. אחרי שנתיים וחצי קשות בגטאות טרנסניסטריה, אימי ובני משפחתה הגיעו לגאלאץ שברומניה ב-1946. בגאלאץ אימי התחתנה עם ישראל רובין, אבי, שנולד בגאלאץ ב-1914, ואני נולדתי שם ב-1954 בשם יוליאן (שם עברי: צבי).

ב-1961 קיבלנו אישור יציאה לארץ משלטונות רומניה1 ונסענו ברכבת מגאלאץ לבוקרשט ומשם ברכבת לוינה.

העיר גאלאץ שברומניה והנמל שעל הדנובה בתמונה שצילמתי בביקור בעיר ב- 2010.

גאלאץ שלי
טיול השורשים שלנו לגאלאץ (אנגלית)
פגישה עם חבר ילדות בגאלאץ אחרי 31 שנה (אנגלית)
קורנויבורג

לאחר הגעתנו לוינה שוכנו בעיירה קורנויבורג (Korneuburg) הנמצאת כ-12 ק"מ מוינה.

מהעיר וינה, שעברנו דרכה, יותר מפעם אחת, אני זוכר, באופן מפתיע, ניקיון וסדר, הרבה כלי רכב בהשוואה למה שהיה בישראל באותה התקופה, ומראות רחוב גדולות עגולות בפינות רחוב כדי שנהגים יוכלו להיזהר מהפתעות בלתי צפויות העלולות להגיח מעבר לפינה.

לא זכרתי את שם העיירה, שכן הייתי אז רק בן שמונה – לצערי, כשהיה את מי לשאול לא שאלתי, וכשרציתי לשאול כבר לא היה את מי. לאחר ניסיונות בירור באינטרנט, שהעלו חרס, העליתי פוסט בקבוצת הפייסבוק "שורשים רומניים", והנה זה פלא ותוך מספר דקות הופיעה "קורנויבורג" מספר פעמים. אומנם הוזכרו שמות נוספים אך קורנויבורג הוזכרה בהקשר של מחנה צבאי לשעבר, מה שהעלה אצלי זיכרונות עמומים מטושטשים וגם לוח הזמנים התאים. בינגו!

בספטמבר 2019, 58 שנה מאוחר יותר, עלינו לרכבת התחתית היעילה של וינה ולאחר מכן לרכבת המהירה הבינעירונית, היעילה לא פחות, ושמנו פעמינו לקורנויבורג מלאי תקווה אך גם ספקנים בקשר לסיכויי גילוי משהו ממשי ממחנה המעבר.

קורנויבורג, שעל גדות הדנובה, היא עיירה פסטורלית נקייה ומסודרת בת 13,000 תושבים הנהנית מתחבורה ציבורית שוטפת בכל שעות היממה. קורנויבורג משמשת כמרכז מחוז בעל אותו שם. המקום הוזכר לראשונה לפני כ-900 שנה.

Joadl / Wikimedia Commons
הכיכר המרכזית של קורנויבורג הנמצאת מאחורי בניין העירייה הנראה בחזית החלק העליון של התמונה

פנינו לבניין העירייה ופקידת מודיעין צעירה ואדיבה, שנולדה שנים רבות לאחר שהמחנה נסגר, לא שמעה על מחנה המעבר והפנתה אותנו בטלפון להיסטוריון המקומי – מר פראנץ קאופה (Franz Kaupe) שלמזלנו האנגלית שגורה בפיו, אחרת הייתי אמור לשבור את השיניים עם הגרמנית הרצוצה שלי. סיפרתי לו שאני שהיתי בעיירתו, במחנה המעבר בתור ילד, והוא שמח להיפגש איתנו.

מר קאופה הוביל אותנו למחנה המעבר והסבריו המאלפים והאדיבים המלווים בחיוך תמידי עשו לנו את היום.

מחנה המעבר בקורנויבורג

הבניינים המקוריים של המחנה הצבאי הוקמו על יד עיריית קורנויבורג ב-1889 והושכרו לצבא האוסטרו-הונגרי לארבעים שנה. בניינים נוספים הוקמו על ידי הצבא הנאצי בשנים 1940-1939 ואלה שמשו כמחנה מעבר מאוחר יותר. במלחמת העולם השנייה חלקים מהמחנה הושמדו. ב-1955 הרוסים פינו את המחנה במסגרת יציאת בנות הברית מאוסטריה. ב-1956 המחנה החל לשמש למגורי פליטים מהונגריה עקב המרד בברית המועצות. בין השנים 1965-1960 המחנה הושכר לסוכנות היהודית לצורך העלייה מרומניה. כיום משמשים המבנים מוסד חינוכי למבוגרים וכן הוסטל.

אין לי זיכרונות ממשיים מהמחנה, עקב גיל צעיר והתקופה הקצרה ששהינו שם. מאחרים הבנתי שהתנאים במחנה לא היו משופרים עקב תפקוד לקוי של שליחי הסוכנות שהיו מופקדים על תפעול המקום – צפיפות, מזון ותנאים סניטריים ירודים ואף עוינות מהסביבה.

אין ספק שאוסטריה מלאה תפקיד חשוב במימוש העלייה ממזרח אירופה בכלל ומרומניה בפרט, בשנות הששים והשבעים, בתקופה רגישה של "המלחמה הקרה".

courtesy of Mr. Franz Kaupe, Korneuburg
אז – מבנה המגורים של המחנה בשנות החמישים והשישים
היום – 2019
courtesy of Mr. Franz Kaupe, Korneuburg
אז – מבנה בניין המנהלה והמטבח בשנות החמישים והשישים
היום – 2019
הצד האחורי של בניין המגורים כיום
המחנה ממוקם בקרן הרחובות Liebleitner Ring ו-Chimanigasse בצמוד לרחוב הראשי של קורנויבורג Stockerauerstraße. המחנה מוכר כיום בשם Albrechtskaserne (מחנה אלברכט) על שמו של גנרל אוסטרו-הונגרי חשוב – Feldmarschall Erzherzog Albrecht.
בית הכנסת העתיק של קורנויבורג

לסיום הסיור המודרך, בכישרון רב, ציפתה לנו הפתעה נעימה בדמותו של בית הכנסת העתיק של קורנויבורג. מדובר באחד האתרים העתיקים והחשובים מסוגם במרכז אירופה. מצב המבנה רעועה – הגג הרוס, טחב על הקירות המתפוררים, חלונות ותריסים הרוסים.

ניסיונות של הרשויות לשקם את המבנה לא צלחו עקב מחלוקת משפטית עם בעל הנכס. מאחר שהרשויות רואות בבית הכנסת נכס תרבותי רב ערך יש עניין מקומי לשקם אותו ולפתוח אותו לציבור שכן בית הכנסת המשוקם עשוי להפוך לאטרקציה תיירותית מושכת לעיר.

המשפחות היהודיות הראשונות הגיעו לקורנויבורג עקב פריחה במסחר באזור במאה ה-13. מאותה תקופה ידועים בית ספר לבנים ובית ספר לבנות שהקהילה היהודית הקימה. במאה ה-14 יהודי קורנויבורג גורשו עקב אירועים אנטישמיים ומאז לא ידועה נוכחות יהודית משמעותית בעיר.

בית הכנסת נמצא כיום ברחוב Roßmühlgasse.

בית הכנסת העתיק של קורנויבורג
credit: Simon Paulus, 2005
מבנה בית הכנסת המשוחזר
מר פראנץ קאופה
מר פראנץ קאופה, קורנויבורג
אני מימין ואתי אשתי משמאל
אני ומר פראנץ קאופה מחליפים כתובות
אתי, אשתי, ומר פראנץ קאופה משוחחים בבניין עיריית קורנויבורג
הופתענו לשמוע שמר קאופה האדיב והחביב, במסגרת עבודתו במסחר, ביקר בצ'רנוביץ וגם בגאלאץ. המחשבה שהדנובה, הנמתחת מהיער השחור שבגרמניה עד לים השחור שברומניה, חולפת בנפתוליה על פני קורנויבורג וגאלאץ סיפקה עוד סגירת מעגל קטנה. העולם קטן.

תודה, מר קאופה


כאן מסתיים הביקור המרגש שלנו בקורנויבורג ומתחיל המסע המשפחתי לנאפולי

נאפולי

בינואר 1962 המשכנו במסענו לעבר הארץ המובטחת. נסענו מוינה לנאפולי ברכבת ושם התאכסנו במלון לא גדול, שאת שמו אני לא זוכר, לשבועיים שלושה. מה שזכור לי: בכניסה לבית המלון היה גרם מדרגות לא גבוה ולא רחב באופן מיוחד ומעקה אבן משני צדדיו. יותר אני לא זוכר מבית המלון. אני רק זוכר שהסביבה הייתה מלוכלכת וילדים מקומיים בני גילי עישנו מחוץ לבית המלון וביקשו סיגריות מעוברים ושבים.

זכרתי, בתור ילד, שבשוק בנאפולי אכלו מן נחשי מים שהוצאו חיים מתוך חבית מלאה במים. בירור קצר ברשת, לצורך כתיבת דף זה, העלה שאכן מאכל רחוב נפוץ בנאפולי צלופחי מים מטוגנים או צלויים במיוחד בחג המולד ואנחנו שהינו בתקופה זו בנאפולי שכן בסוף ינואר הגענו לארץ.

בקבוצת הפייסבוק "שורשים רומניים" הוזכר מלון טריקריקו שבכיכר באגנולי, נאפולי, מספר פעמים:
Hotel Terme Tricarico, Piazza Bagnoli, Bagnoli, Napoli

הוזכר גם בית המלון וושינגטון שבשדרות אומברטו:
Hotel Washington, Naples, Corso Umberto

כנראה שהיו עוד בתי מלון שאכסנו עולים ובתי מלון נהרסו, שופצו או החליפו שמות. מאחר שלא היה לי במה להיאחז ולא מצאתי שום תמונה שתזכיר לי את בית המלון אני מעדיף לא לקבוע מסמרות בקשר לזהות בית המלון שבו התאכסנתי בגיל שמונה – לצערי, כשהיה את מי לשאול לא שאלתי, וכשרציתי לשאול כבר לא היה את מי.

בנאפולי שהינו שבועיים-שלושה ועלינו על האוניה פֹוסֶה (Phocee) בדרכנו לישראל.

האוניה פֹוסֶה

האוניה הצרפתית פוֹסֶה (Phocee), שבה עלינו לארץ מנאפולי, לא הייתה המילה האחרונה בתחום הספנות אם כי התאימה ליעדה.

האוניה הופעלה על ידי חברת ספנות שנועדה לעבוד בקו ישראל-מרסיי. שמה של האוניה נגזר מ-Phocaean – שמם של מתיישבי מרסיי הקדומים.

עד כמה שידוע לי האוניה הוצאה משירות ב-1962 וההפלגה שלנו הייתה בטח אחת האחרונות אם לא האחרונה שבהן.

זכורני חוויה אחת מהפלגה זו. הייתי בן שמונה ונמשכתי להוציא ראשי ולהביט החוצה לעבר הים מחלונות האוניה העגולים שהיו קרובים לקו המים – כפי שניתן לראות במטושטש בתמונה – ושניתן היה לפותחם בקלות (איפה הבטיחות?). אימי הזהירה אותי מספר פעמים מפני הגלים אבל אני לא עמדתי בפני הפיתוי עד שיום אחד גל אימתני חדר לפתע מבעד החלון, בדיוק כשהתבוננתי כהרגלי, עומד על כיסא, לעבר הים הגועש, והיכה בחוזקה בפניי ומצאתי עצמי מוטל בחוזקה על ריצפת האוניה עם פנים כואבות רטוב על לשד עצמותי. מאז כבר לא התקרבתי לחלונות האוניה ולמדתי לקח שאולי כדאי לפעמים לשמוע בקול אימא.

האוניה הייתה סבירה והיו שם חדרים וחדר אוכל מסודר. אני זוכר את ההפלגה באוניה, כילד, כחוויה נעימה למדי ובמיוחד אהבתי להתבונן מהסיפון הקדמי לעבר מרחבי הים העצומים.

אחרי מספר ימים בים התיכון הגענו לנמל חיפה ב-28.1.1962 – שבוע לפני יום הולדתי השמיני. זה היה אישון לילה ורוח עזה קידמה את פנינו וגם האורות המרצדים של חיפה.

יותר על האוניה פוסה: https://www.flickr.com/ photos/ships_agent/28880721088

credit: Dimas Almada
האוניה פוסה על גלויה נדירה
דימונה

בחיפה פקיד הסוכנות שאל את הורי היכן הם היו רוצים להתגורר והם העדיפו את חיפה שכן אימה ואחותה של אימי התגוררו בקרית מוצקין. הפקיד השיב שאמנם בחיפה אין אפשרות לקבל דיור אבל אפשר בקרבת מקום בישוב שנקרא דימונה, רק חצי שעה נסיעה מחיפה. הורי הסכימו מיד שכן מה זו חצי שעה במושגים של רומניה הגדולה.

היו גם עולים פחות תמימים מהורי ולא הסכימו לרדת מהאוניה עד שקיבלו מקום מגורים כבקשתם בארץ. אני זוכר את אלה מתבוננים לעברינו מסיפון האונייה ומנופפים לעברינו לשלום.

אחרי 6 שעות נסיעה מתישות בטנדר קופצני ודרכים עקלקלות שחלקן במדבר שנראה שלא מוביל לשום מקום הגענו למעברה בדימונה. ברוכים הבאים. בדימונה אני מתגורר עד עצם היום הזה.

בתמונה הורי, ארנה (אלה) וישראל רובין, ואני בפתח צריף 848 במעברה בדימונה בראשית 1962, מיד לאחר העלייה לישראל. כנראה שזו התמונה הראשונה שלנו בארץ.

יותר על העלייה שלנו לדימונה
הערות

1. עם הקמת המדינה, ישראל הוצפה בגלי עולים ועקב חוסר במשאבים ממשלת ישראל החליטה להאט ולווסת את העלייה והוחלט להעדיף את עולי עיראק על פני אלו מרומניה ולהפסיק את הבאת היהודים מארץ זו. העדפת יהודי עיראק הייתה על רקע החשש הגדול יותר לגורלם בארץ מוצאם לעומת החשש ליהודי רומניה. אלפים רבים מיהודי רומניה, שכבר קיבלו אישור יציאה מהשלטונות, "נתקעו" ברומניה למספר שנים והשלטונות הרומניים הפסיקו להנפיק אשרות יציאה נוספות עד 1961. על יהודים רומנים אלו נמנו גם הורי.


*צבי רובין הוא בנה של ארנה רובין וכותב שורות אלו.

הסיפור של ארנה רובין באתר מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה בוושינגטון

יותר על ארנה רובין


הערות ושאלות ניתן להפנות ל:
rubin.tzvi@gmail.com