Rik
משולחנה של ארנה רובין (1927-2014)
ראשי תוכן עניינים סיפורים מהשואה יומן הילדות של יוליקה מעולמה של ארנה רובין על ארנה רובין האינטרנט הפרטי של ארנה
ארץ הצבי הוקרה הקדמה שני דורות יומני קוציקה קישורים

הבדואים
כותרת משנה: הגמל
מאת צבי יוליאן רובין

אני, כותב שורות אלו, בתחפושת פורים בילדותי בסוף היסודי בשנות ה-60 של המאה הקודמת. ברקע מכשיר רדיו של התקופה בסלון ביתנו. התחפושת נתפרה על ידי אמי ארנה רובין, עליה השלום, שלכבודה הקמתי את האתר הזה. התמונה צולמה ופותחה על ידי אמי שכן צילום היה התחביב שלה. בידי הימנית אני שולף אקדח "קאובוי" מפלסטיק, יותר הייתה מתאימה שברייה - סכין ערבית הנפוצה בקרב הבדואים (ראה למטה).

בדואים (בֶּדְוִים, בדווים) הם קבוצה אתנית שבעיקרה כוללת ערבים נוודים או נוודים למחצה שמתגוררים במדבריות שבצפון אפריקה ובמזרח התיכון והם רואים עצמם כחלק מהאומה הערבית. שמם נגזר ממילה ערבית שמשמעותה "מדבר".

באופן מסורתי הבדואים מחולקים לשבטים שכל אחד מהם מונהג על ידי שייח'.

חלק חשוב מכלכלת הבדואים, ובעיקר הבדואים הנודדים, מבוסס על גידול גמלים (ראה למטה) וצאן. הגמל מסתפק במועט בתנאי המדבר הקשים ומביא תועלת רבה לבדואים - לא רק בשרותו אלא גם בתוצרתו. הבדואי שותה את חלב הנאקה (נקבת הגמל), אוכל את בשר הגמל ומשערו הוא מתקין לו את בגדיו ואת יריעות אוהליו. את עור הגמל מנצלים הבדואים להכנת נאדות מים, נעלים וסנדלים. הגמל משמש בעיקר במסעות ובנדודים. על אוכפו מעמיסים את האוהלים, הכלים וחפצים שונים בשעת הנדידה. אפילו בגלליו של הגמל עושים הבדואים שימוש - כחומר הסקה, לחימום וכחומר בעירה לבישול והרתחת קפה.

אצל הבדואים ממלא גידול הצאן תפקיד רב חשיבות. ענף גידול הצאן הוא יסוד ומשען עיקרי. הכבשים משמשות לבשר ומחלבן מכינים גבינה (לבנה), לבן וחמאה. מהצמר מכינים אריגים, שטיחים, בגדים, שמיכות, כרים ומזרנים. גם שערה של העז ניתן לשימוש: ממנו טווים ואורגים את יריעות האוהל, ומעורה יכין הבדואי כלי קיבול לנוזלים. בנוסף, בדואים רבים מגדלים סוסים.

נדידת הבדואים נעשית לפי עונות השנה כדי לנצל את המרעה ואת מקורות המים באופן הטוב ביותר בתנאים הקשים של המדבר. במקומות שבהם האקלים מאפשר זאת נוהגים הבדואים לעבד אדמות כחקלאים.

לבוש הבדואים לרוב מסורתי – גלימות מסורתיות וג'לביות.

סימן ההיכר הבולט ביותר של הבדואים זו הכאפיה שהיא כיסוי ראש מסורתי לגברים בעולם הערבי ועשויה בדרך כלל מכותנה או מפשתן. הכאפיה מלופפת סביב הראש באופנים שונים בעיקר כדי לספק הגנה מפני חשיפה לשמש. באזורים מדבריים הכאפיה יעילה במיוחד משום שהיא מספקת הגנה על הפה והעיניים מאבק ומחול. משום כך הכאפיה נפוצה בעיקר באזורי אקלים מדברי.

הכאפיה מוצמדת לראש בטבעת (בדרך כלל מחבל כותנה) המכונה עָקָל (עיגול). מידת העיטור של העקל (כמו גם השימוש בעקל כפול ואף משולש) משמשת לראיה למעמדו של החובש.

צבעי הכאפיה, הדוגמה שעליה ושנצים (שרוכים לקישוט) מעידים לרוב על שיוך שבטי או מדיני.

כמעט כל הבדואים כיום הם מוסלמים וכמעט כולם דוברים ניבים שונים של ערבית. בדרך כלל אפשר להבחין בהבדלים בולטים בין הניבים הבדואים לניבים של שאר דוברי הערבית באזור.

עקב צורת חיי המדבר הקשים הנובעים מריחוק משלטון מרכזי והצורך לשמור על ביטחון אישי ועל קדושת הרכוש התפתחו בקרב הבדואים מנהגים שונים כגון נקמת דם, קבלת אורחים, קנאות לכבוד המשפחה ולעיתים אף מילת נשים.

נקמת דם (או גאולת דם) היא מנהג קדום לפיו מוטלת זכות ואף חובה על קרוב משפחה לנקום את דמו של איש שנהרג או נרצח על ידי הריגת בן משפחתו של ההורג או הרוצח.

רצח על רקע חילול כבוד המשפחה נועד לשקם את כבוד המשפחה עקב ניאוף או אפילו רק חשד לא מבוסס בסטייה מהנורמה המקובלת. הרוצח הוא אחד מבני המשפחה של הנרצח ורוב הנרצחים בסוג רצח זה הם נשים.

את השברייה שבתמונה קניתי בשוק הנבטי שבממשית (ליד דימונה). שברייה היא סכין הנפוצה בעולם הערבי וגם בקרב הבדואים. הסכין נועדה לשמש גם כפגיון – כנשק וגם לחיתוך. השברייה המסורתית עשויה בעבודת יד, נחשבת לעתים למשפחתית ומוטבע עליה סמל המשפחה. במקרים לא שכיחים עשויים ידית השברייה ונדנהּ כסף ומעוטרים מלאכת צורף; יש שאף נעשה שימוש במעט זהב. שבריות מסוג זה מוערכות על ידי אספנים. הלהב והנדן של השברייה ברוב המקרים מעוקלים אך לא במקרה זה.

מילת נשים היא מנהג שבמהלכו מבוצעת כריתה של חלק מאיבר המין הנשי מסיבות חברתיות ותרבותיות. מילת נשים מונעת מנשים את היכולת ליהנות ממין ולהגיע לאורגזמה או גורעת מיכולת זו. גברים בדואים מאמינים שנשים שנימולו לא ינאפו בבעליהן. מילת נשים נהוגה בקרב הבדואים במזרח התיכון למעט בישראל.

הבדואים גרים במבנה משפחתי הנקרא חמולה - תת-שבט או משפחה מורחבת המתגוררת ביחד כמה וכמה דורות.

בעבר היו כל השבטים נוודים אך בהשפעת התנאים הכלכליים והמודרנה שפקדו אותם הפכו חלקם להיות נוודים למחצה וחלקם גרים היום בעיירות מסודרות ורבים מן המאהלים נעלמו מן העין וכך גם התלות בגמל ובצאן.

האוהל הבדואי לעיתים בצבע שחור עם פסים לבנים ומתוח בעזרת חבלים עבים הקשורים ליתדות התקועות עמוק באדמה. יריעות האוהל ארוגות ידנית משיער עזים שחורות מאחר שלשיער עזים יש מעטה שומני שדוחה מים ולכן האוהל אטום ולא חדיר לגשם בחורף. היריעות השחורות מקושטות בפסים לבנים העשויים מצמר כבשים.

דפנות ורצפת אוהל בדואי מרופדים בשטיחים ואילו על הרצפה פזורות במקומות שונים כריות ומחצלות צבעוניות. אוהל האורחים נקרא בפי הבדואים שָׁקְ ואילו אוהל המגורים נקרא מָהָרָמְ. לעיתים השָׁקְ והמָהָרָמְ נמצאים באותו האוהל המחולק על ידי מחיצה.

אחד ממנהגי קבלת האורחים אצל בדואים שלא נהוג לשאול למעשי האורח או לסיבת הגיעו למאהל.

הקפה הבדואי, שנקרא קָהָוָה, הוא חזק, מר ובתוספת הל ובדרך כלל מוגש בלי סוכר בתוספת עוגיות בקלאווה מתוקות. ספלי הקפה נקראים פינג'אן למרות הטעות הנפוצה שפינג'אן הוא הקומקום.

הבדואים נוהגים לעשן נרגילה בצוותא תוך כדי העברת פיית הנרגילה מאיש לרעהו.

הקולינריה הבדואית כוללת מרק פריקה (גרעיני חיטה ירוקה שטרם הבשילה) ומָקְלוּבָּה שמכינים על ידי בישול איטי באותה קדרה נתחי עוף, ירקות, ותבלינים בשכבות אורז ואחר הופכים את הקדרה אל תוך מנסף (קערה) וישר מגישים לשולחן. את המקלובה הבדואים אוכלים ישירות מתוך המנסף עם הידיים.

הבדואים שעדיין מחזיקים עדרי צאן תלויים בכלבי רועים. רצוי שכלב רועים יהיה דומה חיצונית לכבש, במידת האפשר, על-מנת לבלבל את הזאב והן למען השתלבות טובה בתוך העדר. הרועה משאיר את כלב הרועים, מגיל צעיר מאוד, עם הכבשים כך שלמעשה הכלב רואה בעדר משפחה ואת עצמו כחלק מהעדר ולכן הוא יעשה הכול כדי להגן על העדר.

רבים מהבדואים משרתים ביחידת הגששים של צה"ל. היו בעבר ניסיונות לשלב חיילים יהודים כגששים אבל הם כשלו. כנראה שגשש יכול להיות רק זה שהלך אחרי העדר.

גשש טוב יכול להסיק מטביעת העקבות באדמה שכבשה צולעת מאחר שיש שוני בין עקבות רגל בריאה לרגל צולעת בכך שעקבות הרגל הצולעת מעט מטושטשות ושקועות יותר ולעיתים רק בצד אחד.

הגמל

מאחר שהגמל מזוהה יותר מכל עם הבדואים אז מספר מלים.

הגמל הוא יונק גדול החי במדבריות. נקבת הגמל נקראת נאקה והגמל הצעיר נקרא בֶּכֶר.

גובהו של הגמל כשני מטרים או יותר, ואורכו כשלושה מטרים מהפה עד לזנב. משקלו המרבי 700 ק"ג, מהירות הליכתו כ-4 קמ"ש ובדהירה הוא מגיע למהירות של 60 קמ"ש. גמל חי עד 50 שנה ויכול לסחוב מטען של עד 100 ק"ג בצעידה ארוכה.

ישנם גמלים בעלי דבשת אחת, הסוג השכיח יותר, וקיים גם גמל בעל שתי דבשות אך כיום נפוץ בעיקר בשבי ומצוי בסכנת הכחדה.

גוף הגמל מותאם לתנאי המדבר. בין שערות פרוותו כלוא אוויר המשמש כחומר המבודד את גופו מחום הסביבה. בדבשת הגמל אוגר שומן המהווה בידוד מפני החום ומפני הקור וגם מקור מזון בשעת הצורך – לא מים כמו שרבים נוטים לחשוב בטעות. צווארו הארוך מאפשר לו לסרוק במבטו את המדבר למרחקים גדולים כדי למצוא מים.

כאשר קיים מחסור במים בגוף הגמל, הוא מפריש שתן מרוכז המכיל כמויות קטנות של מים מה שמצמצם את איבוד הנוזלים מגופו. הגמל מסוגל להחזיק מעמד במשך שבועיים בלי לשתות ובלי שייגרם נזק לגופו. כאשר הוא מגיע למקור מים הוא שותה כמויות גדולות ומשלים במהירות את המים החסרים בגופו ומגיע למאזן מים תקין.

גמלים מזיעים לעיתים רחוקות, אפילו בטמפרטורות גבוהות. הגמל צמחוני וניזון בעיקר משיחים קוצניים, עלים ועשבים יבשים והוא יכול לאכול כמעט כל צומח שקיים במדבר. השפתיים העבות והלשון הקרנית הקשה מאפשרים לגמל לאכול אפילו צמחים קוצניים.

הגמלים בנויים להתמודד עם סופות חול מדבריות עזות מאחר שיש להם ריסים ארוכים שמגנים על העיניים ונחיריים שנסגרים ונפתחים חליפות ומונעים נשימת אבק דרך האף.

בזמן סופת חול הבדואים מושיבים את הגמל והם מתיישבים על ברכיהם, צמוד לגוף הגמל, באופן כזה שגוף הגמל יבלום את תנועת הסופה לעברם ומכסים את פיהם ואפם בכפיה שלראשם. סופה כזאת נקראת חמסין ומגיעה ממדבר סהרה ויכולה לנוע במהירות שמעל 100 קמ"ש והיא גם חמה באופן מיוחד.

מרוץ גמלים הוא אחד המנהגים המסעירים את שבטי הבדואים - מרוצים שמרתקים אלפים מיושבי המדבר ברחבי המזרח התיכון מזה מאות בשנים. כל מרוץ כזה הוא הזדמנות להפגין את יוקרת השבט שממנו בא הרוכב ואת מיומנותו.

את הגמל מדרבנים לרוץ באמצעות הצלפות שוט קטנות, מכות בעקב הנעל בשני צידיו וקריאות קא...קא...קא...(או צליל אחר) קצביות.

מאחר שהגמל מתיישב על רגליו הקדמיות תחילה ונעמד על האחוריות תחילה, האוכף נמצא בשיפוע מסוכן קדימה וכדי למנוע נפילה קדימה בזמן שהגמל מתיישב או נעמד יש להשעין את הגוף אחורה ולאחוז היטב בידית האוכף כדי למנוע נפילה.

הבדואים קושרים את רגלי הגמל אחת לשנייה כדי שיתקשה לברוח.

לעתים הבדואים מקשטים את גמליהם במחצלות צבעוניות המשתלשלות מהאוכפים המצוידים בווים לתליית משאות ונאדות מים.


הסיפור של ארנה רובין באתר מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה בוושינגטון


טיולים לחו"ל וחוויות נוספות


האימפריה האשורית (ספטמבר 2017)
בדואים (ספטמבר 2017)
מעץ החיים האשורי לעץ החיים הקבלי (אוגוסט 2017)
תיאוריית האסטרונאוט הקדום (אוגוסט 2017)
הבעיה הפסיכופיזית (יולי 2017)
קבב רומני של פעם (מאי 2017)
מגדל הסחלבים (אפריל 2017)
ויטגנשטיין למתחילים (PDF) (מרץ 2017)
מיין קאמפף למתחילים - מיהו אדולף היטלר (PDF) (ספטמבר 2016)
מיין קאמפף למתחילים - מיהו אדולף היטלר (DOC) (ספטמבר 2016)
זוטות מהחוף המזרחי - אביב 2016
עבודת גמר באלקטרוניקה - מכללת בזק, ירושלים, 1973 – מאי 2016
מסיבת הפרישה לגמלאות של אסתר (אתי) רובין – ינואר 2016
האדם לחופש נולד - לוחמי חופש שהרשימו אותי
ארבעה ימים בפריז - קיץ 2011
מראות מאולימפיאדת בייג'ינג - קיץ 2008
קיצור תולדות השם הפרטי שלי (יוליאן – צבי – ג'וליאן)
רשמים מהחוף המזרחי בארצות הברית - קיץ 2015
הליבוביץ שלי
כיצד למדתי אנגלית
Tribute to AS Hornby by a Former Israeli ESL Student
הספד לאמא
רשמי מסע לפולין - קיץ 2014
Uncovering My Grandfather's Grave, Czernowitz, Ukraine
Amazing Reunion with a Childhood Friend, Galati, Romania
Uncovering My Grandmother's Grave, Galati, Romania
Holocaust Voyage to Poland - Summer 2014
ארץ הצבי - פיסות מחייו של צבי רובין (ג'וליאן)


*צבי יוליאן רובין הוא בנה של ארנה רובין

יותר על ארנה רובין


עורך ומתרגם מרומנית: צבי רובין
הערות ושאלות ניתן להפנות ל:
rubin.tzvi@gmail.com